לקחי השואה העץ והפרפר

שלום איתי הצגתי אותך כראוי?

איתי: לא יכולתי לעשות זאת טוב יותר.

לירן: אני רואה בעיני רוחי ילדה קטנה בת 6 צנומה, קטנה מכפי גילה, פנים חיוורות שלא ראו שמש זמן רב, כרוכה בשתי צמות, ילדה יחידה. ילדה יחידה בעליית גג אפלה וקפואה עם צמד הורים שעשו הכל והתייאשו. במקום מחבוא בעיר לבוב שבפולין הכבושה, השנה 1942.

בוא נחזור איתה לימים ההם וליום אחד מיוחד ואולי אחר-כך נבין קצת יותר את אפקט הפרפר ואת הקשר שלו לעקרון העץ.

לירן: וואו ! – בוא ניקח קצת אויר…  זאת אמא שלך? אפשר ממש להרגיש את האהבה ביניכם.

איתי: לקחו שנים עד שהבנתי עד כמה אני אוהב את האישה הזאת, אמא שלי, ועד כמה אני ממשיך את דרכה ונושא את המטען שלה.

לירן: ספר לי מי היא היום יונה אלטשולר לבית שיבר?

איתי: אמא היום היא בת שמונים ושתיים היא אשה עצמאית, דעתנית, פעילה ללא הרף, עם לב רחב. היא סועדת את אבא ברגעיו הקשים ומנסה להיאחז בחיים גם עבורו ותאמין לי זה לא קל. היא בטח הייתה רוצה שאספר שהיא הייתה מורה ומחנכת של דורות רבים של תלמידים ובמקביל  השלימה דוקטורט בספרת עברית וגם גידלה אותנו. היום היא סבתא ל-5 נכדים.

לירן:  איתי אתה עושה המון דברים בחיים, דברים המעידים על חיוניות, ועכשיו אתה גם שקוע עד הצוואר בפרויקט היסוד החי. האם לדעתך יש קשר בין הסיפור האישי של אמך לבין המגוון הרחב של הדברים שאתה נוגע בהם?

איתי: הוריה של אמי התעייפו מבריחה והסתתרות. הם  היו מיואשים, ממש מיואשים. לא היה להם כוח והם רצו שהסיוט הזה יגמר. אני יכול להבין אותם. אמא שהייתה ממש קטנה אז, בגיל של ילדת כתה א', התנגדה בתקיפות שכלל לא הייתה אופיינית לה. ככה היא חושבת היום ממרחק של שבעים וחמש שנה,. כפי שאני מכיר אותה היום היא יכולה להיות מאוד אסרטיבית ותקיפה ובעיקר עקשנית. אנשים עושים את מה שהיא רוצה וכך גם עשו הוריה אז. היא רצתה לחיות והם עשו הכל כדי שזה יקרה וזה גם הצליח.

החיוניות הזו מלווה אותי שנים רבות, כנראה ינקתי אותה עם חלב אימי. ברבות השנים הבנתי שזהו ציווי אישי ומוטל עלי  לממשו. בתחילה ניסיתי להביאו לעולם דרך האמנות, בציור ובכתיבת שירה, אך הרגשתי שזה לא מספיק. בשלב הבא עמלתי ופיתחתי שיטה המלמדת איך לשקם את החיוניות באדם שהחיים דרסו אותו, וצמצמו את חיוניותו. עבדתי עם אנשים שסבלו מפוסט טראומה. ויחד אתם עוררנו בהם את החיוניות, את היסוד החי שלהם, רק הוא יכול היה לרפאם – ריפוי עצמי. בשלב הנוכחי אני עסוק בפרויקט היסוד החי שמטרתו לטפח, ללמד ולחקור את החיוניות באדם ובעולם. לשם כך הקמתי אקדמיה לחיוניות ומכון מחקר לחקר החיוניות. והכל התחיל מבחינתי הרבה לפני שנולדתי, ברגע שאימא אמרה: "אני לא רוצה למות אני רוצה לחיות". אני מזמין את כל מי שיש בו כוח חיים מדהים מעין זה ומעוניין לזרוע אותו בעולם ובנפשות האנשים שחסרים אותו להצטרף אלי לפרויקט היסוד החי.

לירן:  מהו עקרון העץ וכיצד הוא קשור לסיפור המשפחתי?

איתי: עקרון העץ שפיתחתי בהמשך בעצם אומר שמקור העצמה בתוכי טמון בהורי ובדורות הקודמים. העיקרון צמח מתוך ההחלטה של אימי, שראית בסרטון,  אבל יש לו גם שורשים עמוקים יותר. אני לא יכול לייחס אותו רק להחלטה אחת אבל להחלטה זאת יש משקל. הדברים לא תמיד פשוטים, ירשתי דברים רבים כולל פגיעות,  בכל זאת בן לניצולי שואה, ובעיקר עצמה רבה וחיוניות.

לירן: הדרישה של אמא  "אני רוצה לחיות אני לא רוצה למות" היא מקור כוח עבורך?

איתי:  בוודאי, לא רק מקור לעצמה אלא המקור לכל כוחות החיים שבתוכי.  אמא שלי משקפת דור שלם ולכן זה לא סיפור אישי בלבד. ניצולי השואה הצליחו לבנות חיים שלמים לאחר כל מה שעבר עליהם, לאחר שהאנשים הקרובים אליהם ביותר נרצחו, זה דבר מדהים מבחינתי וזה הסיפור האמיתי של הניצולים.

לירן: אני מרגיש שיש בך התנגדות לנרטיב המקובל של ניצולי השואה… בוא נעבור לרגע אל הנושא המורכב של לקחי השואה, איך אתה רואה את הדברים ואיך זה קשור ליסוד החי?

איתי: אין לי עניין להתנגד אלא להציע אלטרנטיבה הלכה ולמעשה. ניצולי השואה מלמדים אותנו מסר של גבורת החיוניות. מנשר הניצולים הוא המסר שלהם לי כבן הדור השני לניצולי השואה . המנשר הוא תעודה הומניסטית מדהימה הפורשת השקפת עולם שרואה ערך בכל אדם ואדם. הלקחים שלי הם: הומניזם ופעולה למען האחר ובעיקר טיפוח החיוניות בתוכנו כפרטים וכחברה. החיים כאן הופכים את הלקחים הללו מאתגרים במיוחד. עלינו להיות מסוגלים להגיד כן לחיים שלנו וגם לחיים של האחרים, שכנינו הערבים וכאלה שהגיעו לא מכבר, הפליטים.

לירן: עכשיו אנחנו מתחילים לגעת בלב העניין… מהו אם כן הלקח המרכזי שאתה באופן אישי למדת מהשואה ומהסיפור של אימא שלך?

איתי: הלקח שלי הוא קודם כל אישי. הקשר לעבר הוא כל כך חזק והוא מקור של חיות. היום אני יודע איך לחבר את עצמי למקורות הכוח של אמא שלי. אני יודע לחבר את עצמי אל השורשים שלי בשביל לבנות משהו חדש ולצמוח. עקרון העץ מקרב אותנו לעצמנו באופן הכי טבעי, דרך האנשים הקרובים אלינו ביותר. הלקח המרכזי שלי מהשואה הוא פשוט לחיות…

לירן: אני מרגיש שיש כאן אמירה חזקה מאוד בנוגע לשימור הזיכרון של השואה ולמשמעות שלה בחיים שלנו כאן ועכשיו…  כל הדברים הללו ביחד מזכירים לי את עקרון הפרפר. עקרון זה לקוח מהניסיון להבין את הגורמים המשפיעים על התרחשות אירועים אקלימיים.. העיקרון גורס  שאפילו אירוע קטן ומרוחק כמשק כנפי פרפר ביפן, יכול לחולל אירוע דרמתי כהוריקן בחופי פלורידה. מאורע קטן בעבר יכול להשפיע על כל החיים שלנו כאן ועכשיו,  איך זה קשור ליסוד החי ולסיפור האישי של אמך?

איתי: משק כנפי הפרפר הן אותם רקיעות רגליים של אימא שלי והצעקה שלה אני לא רוצה למות אני רוצה לחיות. ההשפעה שלהן הניעה אותי לאחר עשרות שנים להקים את פרויקט היסוד החי. שם הכל התחיל בצעקה הזאת לחיים, משק כנפי הפרפר של אימא הוא ההוריקן הפרטי שלי.

לירן: בעצם אותו מאורע ו הוא חלק מ DNA שלך? חלק מכל מה שאתה עושה היום?

איתי: כמובן זה בדיוק העניין ! העבר נטוע בנו והוא השורש שלנו ממנו אנחנו צמחים וגדלים. הפרויקט מכוון לאחיזה בשורשים הבריאים וחיזוק שלהם. צריך להשקות את העץ הוא צריך מים ותנאים מתאימים. הסבל הוא לא הדשן המתאים, הוא נמצא וקיים ואין מה לעשות החיים לא פשוטים. היסוד החי נמצא בכולנו והפרויקט מכוון להקניית כלים מעשיים להתחבר אליו ולהגן עליו לשמר אותו והוא יעשה כבר את השאר.

לירן: ההווה קשור אל העבר ברשת סבוכה של שורשים המשפיעים על מעשינו כמיליון פרפרים. דיברנו היום על דוגמה פרטית אחת. בוודאי כל אחת ואחד מאיתנו מכיר את הפרפרים האישיים שלו ויכול היה להפתיע אותנו בסיפורו והקשריו השונים… תודה לך איתי.

איתי: תודה גם לך.