התקפי זעם

ריפוי מפוסט טראומה, וריפוי עצמי מפוסט טראומה במיוחד, אינו יכול להתרחש באופן מלא ועם כיוון של השתפרות ברור ללא ההחלטה "עד כאן!  אני לא בוגד בעצמי יותר." בואו נדבר על נושא של בגידה עצמית  והקשר שלו לפוסט טראומה, ולמה אדם צריך להגיד "אני לא בוגד בעצמי יותר" בשביל להתחיל להתרפא.

התפרצויות כעס  - נא לא לחפש אשמים
שבתאי ילד בן עשר נאה עדין ורגיש ובנוי היטב הגיע לטיפול שמוט כתפיים וממעיט להתבונן בעיניים. הוא הגיע לטיפול בעקבות התפרצויות של כעס ואלימות בבית הספר. התפרצויות כעס שלא הוכרו בבית בדרגות עוצמה כפי שבאו לידי ביטוי בבית הספר. שבתאי היה אחד מתוך שניים. אחותו התאומה הופחתה בעת ההריון לאחר גילוי מומים, שבתאי נולד לבדו לאחר שהלב, שדפק לצדו ברחם אמו, דמם. שבתאי הגיע לעולם כילד מחייך מצד אחד וחרד וכעוס מצד אחר, קוטביות שליוותה אותו במשך חיו. העדר של האחות בא לידי ביטוי בכמה אופנים. בהצמדות הדוקה להורים ופיתוח היקשרות משפחתית מוגברת למשפחה הקרובה והמורחבת. בקושי בפרידה בכל הרמות ובפחד מלהכיר ולהתנסות בדברים חדשים: חוויות, אוכל, חברים ועוד. במילים אחרות מרחב פנימי הדוק ודחוס בליווי נטייה מועצמת להיצמדות.

אבא שלי הוא הלום קרב
"..אבא שלי הוא הלום קרב מאחת המלחמות , הוא "בחר" לא לטפל בעצמו. על אף הניסיונות שלנו לשמור איתו על קשר, לאחר שהתבגרנו, הכעס שהוא הביא משם, עדיין מנהל את חיינו. אנו האחים משתדלים לשמור על מרחק. זה עצוב שהוא מזדקן לבד אבל הבנו שאנו חייבים לשמור על עצמינו. כל אחד מהאחים נושא את המלחמה של אבא אל תוך חייו בדרכו שלו. אבל כולנו הבנו שאנו לא יכולים להשאיר את הפצע מדמם . כול אחד מאיתנו יצא למסע ריפוי עצמי, כדי לשבור את המעגל, ולא להעביר את כאב המלחמה לילדינו. אני לא בטוחה שהצלחנו אבל אנחנו עדין משתדלים".

לא מצליח לקום בבוקר
השעון התפרץ שוב לתוך המקום שלא רציתי לעוזבו. שוב נדרשתי לתלוש עצמי מהמטה לעוד יום עבודה מיותר. גררתי את עצמי לחדר האמבט כדי לשטוף את פני בתקווה להתעורר. כמו בכל יום זה לא ממש עזר, אבל חינוך הוא חינוך. אמא הרגילה אותי שאי אפשר להתחיל יום באמת ללא הרטבת הלחיים וציחצוח השיניים. הרגל שלא איפשר לי לקבל את הקפה למיטה בלי לקום. בחירת הבגדים היתה איטית כמו הכל בבוקר הזה אבל לא בגלל שהיה לי קשה לבחור מה ללבוש פשוט גם היום לא היה לי אכפת מה אני לובש ולא היה לי משנה מה יגידו.

האם ירידת החוסן הרגשי של העובדים בעולם התעסוקה החדש הוא צו גורל?
האם סביבת העבודה החדשה חייבת להיות קרקע פוריה לשחיקת העובדים?
האם ניתן לעצור את התשישות הנפשית של כוח העבודה הצעיר? ואם כן, איך עושים זאת?