טראומה ובגידה – בגידת הגוף וחוסר אמון
אחנו לקראת סיומה של העונה השנייה בפודקאסט 'פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי'. כבר נגענו במספר נושאים חשובים כגון האקולוגיה המשפחתית של המתמודדים עם פוסט טראומה, המפגש עם המוות והבחירה בחיים. אך טרם נגענו בנושא שהוא מבחינתי לב ליבה של פוסט הטראומה והוא חווית הבגידה. בגידה היא חֹוויה אנושית בסיסית ומאיימת שמשמשת חומר ליצירות אמנות רבות: סרטים ספרות וציור. אך הבגידה שמקורה בטראומה ייחודה בכך שהיא מערערת את אמות הסיפים מן המסד עד הטפחות, והמתמודד עם פוסט טראומה מתקשה להתאושש ממנה וככל שהוא מתקשה כך היא מעמיקה את אחיזתה בחייו. בפרק הזה נקדיש תשומת לב לבגידת הגוף המשותפת לכל סוגי האירועים הטראומטיים בהמשך נתייחס לחוויות בגידה נוספות שהן הרבה יותר מוכרות: בגידת המשפחה ובגידה של החברה. בנוסף ניבחן באיזו מידה בגידה, כמו בגידת בן זוג, יכולה בעצמה להיות טראומטית ולעורר פוסט טראומה.
תקיפה מינית בגידת בגוף
באו נפגש שוב רונית ונשמע במה יש לה לשתף אותנו הפעם, ולעניינו.
רונית מספרת:
"אני רוצה לשתף אתכם ואתכן בחלק מהחוויה של התקיפה המינית שעברתי. אני חושבת שהחלק הזה בסיפור משותף לכולנו ותוכלו להזדהות איתו ברמה האישית, ואם לא, לפחות אולי תבינו אותי קצת יותר. אבל לא רק אותי אלא את כל מי שעבר או עברה תקיפה מינית .
הוא התקרב אלי, יותר מידי קרוב, הוא התקרב. וידעתי באמת ידעתי שאני לא אוהבת את מה שקורה לי. שאני לא רוצה את הקירבה הזו את הריח הזה את המגע הזה. כל הגוף שלי צעק לא ! ובחוץ כלום שתיקה זועקת, חוסר תנועה מושלם, אלם מוחלט. לא דחפתי אותו לא הרבצתי לו. אפילו לא! לא אמרתי, פשוט הייתי שם.
שזה נגמר וגם שנים אחר- כך לא עליו כעסתי אלא על עצמי על גופי שלי שלא הגן אלי, שלא שמר עלי, שלא עשה את הנדרש ממנו כשתקפו אותו. הרגשתי שאי אפשר לסמוך עליו שיתפקד כמו שצריך מתי שצריך, חשתי שהגוף שלי בגד בי.
תרגיל האיטיות שעשינו בבית יונה והכנסתי לחיי לפרק זמן לא מבוטל התחיל להכניס תנועה לגוף באיטית בטוחה. תרגיל האיטיות הניע את השיתוק שהופנם ברגעים ההם ועם התנועה הזו התחיל להתרווח בי משהו."
קיפאון ושיתוק בשדה הקרב
אירועים טראומטיים מסוגים שונים כוללים את חוויות השיתוק , האלם והקיפאון ובעיקר את תחושת בגידת הגוף.
הסיפור שלי כפי מופיע בספרי לחיות את היסוד החי מתאר בצורה דומה את התגובה לאיום הממשמש ובא.
הנסיגה המשיכה. הטנק שלי נעלם וטנקים נוספים חלפו על פני.
הטנק האחרון, טנק מפקד הפלוגה, ניסה לחלץ לאחור.
הוא נסע אחורנית על הגשר, אותו גשר ששכבתי לרגליו.
מפקד הטנק, בלהט ניהול הנסיגה, שגה בהכוונת נהגו.
חציו של הטנק היה באוויר ועוד תנועה קלה לאחור והטנק הענק היה נופל על לוחמיו מהגשר ומועך גם אותי הפצוע, שחיפש מחסה בחיקו של הגשר.
רגע זה זכור לי כאימה הגדולה מכל.
ראיתי את הטנק באוויר ממש מעלי, ניסיתי לצעוק, להזהיר, להתריע, אך קולי נבלע ברעש הקרב ומנועי המלחמה.
אינני בטוח שבקע מגרוני קול צעקה כלל, יתכן ששפתי נעו כדג הלום אימה.
הייתי חסר אונים לחלוטין ומשותק, לברוח לא יכולתי וצעקתי אילמת היתה.
רגע לפני שנסתם עלי הגולל, רגע לפני שהסתיימה הפרשיה,
הבחין המפקד שהוא עומד בפני תאונה.
הוא פקד על נהגו לנסוע קדימה, לתקן היגוי, לסגת כהלכה למקום ללא סכנה.
נשארתי לבד לגמרי זוכה לחיים כבר פעם שניה.
מספר דקות חלפו עד שחזרה אלי היכולת לחשוב, היכולת להעריך את מצבי.
שרירי, שקפאו מעוצמת האימה, הופשרו ויכולתי
להמשיך ולגרור עצמי אל מחוץ לשדה הקרב.
אני מניח שרבים יוכלו להזדהות עם חווית האלם והשיתוק המשתלטת עלינו במצבי הלם וטראומה כגון: בהתקדמות לקראת תאונת דרכים בלתי נמנעת או בשעה של קבלת בשורה קשה על מחלה סופנית או על אובדן של אדם קרוב ויקר. אף במקרים של התעללות או ניצול של ילדים החוויה הדומה. הילד חווה קיפאון ושיתוק למול הכוח האדיר של המבוגר הכופה עליו בכוח או במניפולציה את העצמו.
בפרק בחירה בחיים - זווית אישית פרק 23 אני מתייחס לשיתוק המדובר המוליד את האימה ושם אני מתאר אותה כך :
"האימה היא אשת לוט של הפחד. חוויה של פחד גדול מדי גורמת לגוף להיכנס למצב של שיתוק וקיפאון; השרירים נדרכים עד כדי התקשות, האוויר נתקע בגוף, הנשימה נעצרת ולעומת זאת הלב פועם במהירות ובעוצמה של שור מתפרע. המתח שנוצר בין התנהגות הלב, המעידה על מאמץ פיזי עילאי, לבין חוסר התנועה השרירי מפיץ בגוף תחושה של חוסר אונים וכשל מערכתי. האדם מרגיש שאבדו לו הכלים לגונן על עצמו, ולהבטיח את קיומו."
אך בפרק הזה אני רוצה למקד את תשומת הלב בשני דברים נוספים האחד חווית חוסר האונים והשני הוא בגידת הגוף.
חוסר האונים
בימים שלאחר הקורונה כולנו מכירים את חווית חוסר האונים שהפכה מאישית ופרטית לחוויה ציבורית שהינה נחלת הכלל ומותר ואף רצוי לדבר עליה. תחושת חוסר האונים, היא אינהרנטית ובלתי נפרדת, באירוע טראומטי יחיד או מתמשך. לא מעט אנשים הרגשו בסגרים מן הד לחוויות שיתוק בחייהם. תחושת השיתוק שהזכרנו קודם צורבת בגוף את חוסר האונים כזיכרון גופני כזיכרון שרירי. גם שנים לאחר מכן שהזיכרון יתעתע בנפגע הטראומה יודחק או יוקהה הזיכרון הגופני ימשיך לחיות בו ולהשפיע על תגובותיו של המתמודד עם פוסט טראומה.
התהוות תסמונת פוסט טראומטית בעקבות אירועים טראומטיים תתאפיין בין השאר בהתרחבות מעגל חוסר האונים. חוסר אונים שהיה נקודתי בעת טראומה, יתפשט לתחומים רחבים של החיים עד לכדי תחושת כללית ומקפת של חוסר אונים כללי. תחושת חוסר האונים מולידה הרגשת חוסר יכולת וחוסר מסוגלות שאין לה כל בסיס במציאות. הפער הזה גורם לתסכול מתמשך כשהסובל מבחין בפער בין הפוטנציאל שלו כפי שיודע שיש לו או כפי שהיה לפני האירוע הטראומתי ולבין תחושת המסוגלות הנוכחית שלו. והתסכול כבמעגל קסמים מעמיק את חוסר היכולת וחוזר חלילה.
חוסר האונים יכול להתבטא במספר צורות:
- חוסר יכולת ליזום וחוסר יכולת להוציא תוכניות אל הפועל גם תוכניות של אחרים. חוסר האונים הזה יכול להדמות לסוג של דיכאון אך מקורותיו הם שונים.
- תחושת חוסר מוגנות - החווה חוסר אונים חש שאיננו יכול לגונן על עצמו מפני הסביבה. האימה הנקודתית שנחוות בזמן האירוע הטראומטי הופכת למוכללת והפחד מהאיומים הולך ומתרחב. הפחד אינו נובע מפגיעות אמיתית אלא מתחושה של חוסר אונים וחוסר ביטחון ביכולת להגיב בזמן ובמקום הראויים.
- עיוורון למרחב האונים – תחושת חוסר האונים המעמיקה מצלילה מסתירה וגורעת מהיכולת להבחין במקומות בהם יש יכולות ולשאוב מהן כוח. בהדרגה בגלל עיוורון המרחבי חוסר האונים הופך מוכלל ודומיננטי.
החוויה המתמשכת של חוסר האונים מטמיעה בחווה אותה אמונה שהחוויה הזו היא חלק מאופיו שהוא פחדן, נמנע וחסר יוזמה לחלוטין. הוא לא מבין שאילו הם סימפטומים פוסט טראומטיים שנולדו מחוויית חוסר האונים בזמן הטראומה.
אתם בטח שואלים ברגע זה אז מה עושים? איך נחלצים ממעגל הקסמים שהתחיל בעבר ומתגלגל אל תוך ההווה ומעצב אותו? אז התשובה אני מקווה תבוא בהמשך.
בגידת הגוף
כפי שתיארתי קודם לכן הגוף שותף בכל אירוע טראומטי: גם כשהוא נפגע ישירות כמו בתקיפה, בפציעה, בחבלה, באלימות או במחלה קשה; וגם אם הוא "רק" משותק, קופא או נמנע מלהגיב בדרך מתאימה למצב. בכל אחד מהמקרים הגוף בוגד בצפיות יש לנו ממנו באופן טבעי. אנחנו, בלי לדעת, עמוסי צפיות מהגוף שידע: לנוע, לפעול, לנוח ולהרפות ועוד ועוד. בכל פעם שהוא נכשל בעמידה בציפיות שלנו ממנו אנחנו מתאכזבים, כועסים, נבהלים ומנסים לחזור לתלם לדרוש מהגוף לעמוד בציפיות שלנו ממנו.
אך כשמדובר בטראומה שלהזכירכם, זה אירוע או אירועים מסכני חיים או נחווים ככאלה, הכישלון של הגוף יכול להיות הרי אסון, זאת אינה מעידה של מה בכך, ולכן האכזבה הכעס ובהלה קופצים מדרגה או כמה מדרגות ונחווים כבגידה ממש כלומר אכזבה רבתי אכזבה בה' הידיעה.
חוויית בגידת הגוף היא למעשה סוג של אובדן האמון בו, בגוף. ולאובדן האמון הזה יכולות להיות השלכות משמעותיות. אובדן האמון בגוף מתחלק לשלוש רמות:
- היכולת לזהות, להבחין מצבי איום אמיתיים במציאות ולשדר חיווי מתאים.
- היכולת להאמין למסרים המגיעים מהגוף ולסמוך עליהם.
- היכולת של הגוף לפעול ולהגיב לנסיבות המתהוות.
בואו ניתן מספר דוגמאות שימחישו כל רמה.
-
קושי בזיהוי
פוסט טראומה מתאפיינת בשני מצבי קיצון מערכתיים ( למערכת אני מתכוון למכלול של גוף, נפש ורוח).
מצב קיצון אחד הוא הרעש:
מצב בו המערכת רגישה מאוד. המצב מתאפיין בחוויה כללית של רעש מתמיד: פנימי וחיצוני, שמציף את החווה אותו כמו גלי הים שוב ושוב ושוב. בפרק השני 'הכמיהה לשקט' אני משוחח על חווית הרעש הפוסט טראומטית. הרעש ממסך בצורה קיצונית חיווי גוף שונים ולא מאפשר למתמודד לזהות חיווי גוף כמו עייפות, רעב, צמא, שובע וכאב. העדר המידע מהגוף גורם לתופעות כמו הרעבה עצמית, אכילת יתר, התשה עצמית, התייבשות, חבלות, וכוויות. המצבים מתרגשים על האדם בלי שידע למה ומדוע זה פשוט קורה לו, כי הרי לא קיבל את אותות הזהרה הנדרשים.
בנוסף הרעש מונע מהאדם חיווי גופני. הוא לא מזהה מסרים מהגוף, שהם תגובה לאיום סביבתי. אנשים כאלה סובלים מריבוי תאונות דרכים ומהסתבכות עם אנשים מסוכנים או נוכלים והם יכולים להיות קורבנות חוזרים ונשנים למצבים של ניצול.
מצב קיצון שני הוא נתק:
מצב בו המערכת ברמת רגישות נמוכה ביותר. עוצמת השדרים הפנימיים מהגוף והחיצוניים ומהעולם מופחת בצורה קיצונית. כאילו כלום לא משנה כאילו כלום לא חשוב או מסוכן. סוג של "אוטיזם" אך ממקור פוסט טראומטי. מצב זה יכול להפוך לאדישות כוללת, לדיכאון , או לייאוש קיומי. יש הבדל משמעותי בין דיכאון ממקור טראומטי לדיכאון מסוג אחר. לפחות מבחינת הדרך והאפשרות להתמודד עימו.
-
חוסר אמון במסרים המגיעים מהגוף.
ברמה השנייה אכן מתקבלים מסרים מהגוף הם אינם ממוסכים בשל רעש או מוקהים אך רמת האמינות שלהם נמוכה מבחינת החווה הפוסט טראומטי.
בוא נמשיל את העניין למערך ביון המקבל מסרים מסוכנים שלו ברחבי הגלובוס או במדינות אויב. מערך הביון מרכז את המסרים ואמור לסנן לסווג, ולהעריך את המסרים, ובהתאם לצרכים ולאיומים לפעול. אם מתקבל מסר מסוכן מסוים שבעבר העביר מסרים לא מדויקים, מוטעים או שקריים ההתייחסות למסריו העתידיים תהיה ברמת ספקנות גבוהה. גם בשעה שהוא מעביר מסרים אמיתיים ובעלי חשיבות גבוהה, ההתייחסות למסרים הללו תהיה חשדנית וממעיטה. כי מי שנכבה ברותחין נזהר בצוננין.
מערך הביון במסגרת הניסיון להעריך את מהימנות המידע או המסר המתקבל מצליב את המידע המתקבל עם מידע ממקורות נוספים ועם ידע קודם שכבר נמצא ברשותו.
אנו כבני אדם מתפקדים בפועל בשני התפקידים הן כמרכז הביון והן כסוכני השטח. הגוף, כסוכני השטח, על חושיו ואינטואיציה האל חושית מעביר מגוון רחב של מסרים גם מהמתרחש בתוכו וגם מהסביבה. ומערכת אחרת בתוכנו, שנהוג ליחסה למוח, מקבלת את המידע. לחלק היא מגיבה אוטומטית וחלק עובר עיבוד ארוך יותר ומורכב ובהתאם לתוצאה של העיבוד מתגבשת תגובה.
(תזכורת קטנה: פוסט טראומה מתהווה שאנו כני אדם לא מצליחים להתאושש באופן ספונטני וטבעי במשך זמן סביר מאירועים טראומטיים. ובמהלך האירוע או האירועים הטראומטי הגוף מגיב כפי שהוא מגיב כפי שתיארתי קודם לכן.)
האירועים הטראומטיים וכשל המערכת להגיב לה כמצופה, כנדרש ובזמן ( ללא כל שיפוט כמובן) פוגעים ב"מערך הביון שלנו" בכללו. היכולת הטבעית שלנו גם להחזיר את האמון בסוכני השטח וגם לשחזר את מיומנויות הערכה שלנו היא משל ליכולת הספונטנית והטבעית להתאושש מטראומה.
אם המצב הזה לא מתרחש אנחנו עומדים בפני בעיה אמיתית של מערכת ביון שנכשלה או מתפרקת או במילים אחרות אנו מתחילים לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים. שחלק מהם היא תחושה שאי אפשר לסמוך על סוכני השטח שלנו שאי אפשר לסמוך על חיווי הגוף שלנו. אנו חושדים שהסוכנים שלנו משרתים אדונים נוספים ( סוכנים כפולים). אנו חושדים ולפעמים זה גם נכון שהסוכנים שלנו מפציצים אותנו במסרים ומיצרים רעש; מידע שהמערכת שלנו לא מסוגלת לסנן להעריך. אנו חושדים שהסוכנים עצמם לא מבחינים בין עיקר לטפל כלומר ששכחו את תוכנית הכשרה שלהם. כל אלה ביחד מקנים תחושה שסוכני השטח מפנים אלינו את גבם או חמור מכך בוגדים בנו.
נסו לדמיין מערכת ביון שעובדת בתנאים כאלה באיזה לחץ היא נמצאת. באיזו אי ודאות היא מתפקדת והאם היא באמת מסוגלת לתת שירות טוב ואיכות למדינה שהיא משרתת.
החוויה הכאוטית וחסרת הביטחון הזו היא החוויה של האדם הפוסט טראומטי אשר מאבד בהדרגה את האמון בחיווי הגוף שלו.
התחושה המרכזית היא של בלבול ומלווה בחוסר ביטחון. מי שחווה ומרגיש כך לא יגיד לעצמו אני לא סומך על המסרים מהגוף. הוא פשוט, הרבה פעמים, יבקש מהסביבה לאשר את מה שהוא מרגיש או מה נכון או שהוא בסדר. הוא ימצא את עצמו שואל או מחפש אישור בעיני הזולת או בהתנהגותו. ואם הוא ישאל מה אתה מרגיש או רוצה הוא יתקשה לתת תשובה וזאת בשל חוסר האמון בחיווי הגוף.
החוויה הזו היא למעשה סוג פגיעה במצפן הפנימי של האדם. הוא לא בטוח שהמצפן בתוכו באמת מצביע לצפון. ולכן הוא ינסה למפות את עצמו בהתאם לשינויים בחוץ ויהפוך לאדם תגובתי ואף מרצה מחד ופתוח למניפולציה מאידך.
שאלה שמעסיקה אותו בצורה אינטנסיבית היא מי אני? או מי אני באמת? שאלה שהיא ממש בלתי נמנעת אך העיסוק בה רק מעמיק את הבלבול ובהעדר קריטריונים להערכה ואימות של איכות החיווי מהעולם הפנימי ומהעולם החיצוני.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה עושים? זה די מפחיד, וקשה לחיות כך. ואתם אכן צודקים. אז אתן רמז: מערך הביון - המשימה היא לשקם את מערך ביון שנפגע אנושות! והשאלות יש לתת עליהם תשובה הן: מה הייתם עושים? איפה הייתם מתחילים? באיזה קצב הייתם פועלים? האם הייתם ממשיכים להשתמש בכל הסוכנים הישנים? האם הייתם עושים בדיקה מחודשת של שיטות הערכה הישנות שלכם? חשבו על המשל ותוכלו לגבש גם אסטרטגיה לגבי הנמשל; איך להתחיל לפתור את מצוקתו של האדם הפוסט טראומטי שאיבד אימון בחיווי הגוף שלו.
-
היכולת של הגוף לפעול ולהגיב לנסיבות המתהוות.
ברמה השלישית מערך החיווי הגופני לא נפגע לא מבחינת טיב המסרים ולא מבחינת המסרים אך היכולת לצאת לפעולה בהתאם לניתוח המצב והנסיבות הוא הוא זה שנפגע. כאילו השיתוק הטראומטי התקבע בגוף ואינֹו מאפשר פעולה על אף ההבנה והתובנה איך וכיצד יש לפעול, באיזה כיוון ובאיזו עצימות. התחושה היא מאוד מתסכלת כמו משה על הר נבו שרואה את הארץ המובטחת ואינו יכול לבוא אליה. אם נחזור למשל מערך הביון אזי הוא כשלעצמו מתפקד מצוין או כמעט מצוין אך אין ביכולתו לשכנע או לדחוף את הגוף המחליט לתת פקודה לפעול. חישבו על התסכול של מערך הביון ואימה שחשים אנשיו הצופים בצונאמי מתקרב, ואינם מסוגלים לעשות דבר כדי למנוע את השלכותיו.
רוב האנשים המתמודדים עם פוסט טראומה חווים את שלושת הרמות במעורב וברמות עצימות משתנות כי הטבע ואנחנו כחלק ממנו אינו מחולק לקטגוריות, רמות או מערכים מסודרים וכל אחד מאיתנו הוא יחיד במינו והשפעות לאירועי חיינו אף הן שונות וייחודיות. ועל אף הייחודיות עדין יש מן המשותף וזה מאפשר לחפש ולמצוא פתרונות למצוקותינו גוף נפש ורוח, ולהתאים את הפתרונות הכלליים לכל אחד על פי דרכו ההיסטוריה שלו ונטיותיו.
מי שעוקב אחרי הפודקאסט הזה מראשיתו ומי שהקשיב לפרקים בודדים בלבד כבר יודע שלגישתי הפתרון להתמודדות עם פוסט טראומה הוא על יד רכישת כישורים שמתאימים ומימניות שרלוונטיות לעניין. גם כאן שיקום האמון בגוף וההתגברות על חווית הבגידה היא ענין הדורש זמן התמדה ופעולה בכיוון הנכון. רק חשוב מאוד לזכור שכדי לפתור בעיות של הגוף, שלא פעם לובשות צורות אחרות ומלוות מניין אין סופי של תובנות, יש לפעול בשפת הגוף. שפה שהוא מבין לא פעם היא נטולת מילים או מגבילות מילוליות. הדעה המחקרית הרווחת היום שפוסט טראומה היא בראש ובראשונה עניין של הגוף ושם צריך להתחיל ואף להמשיך. מה לעשות ואיך זו שאלת השאלות ולי יש הצעה אחת שחוזרת ונישנת לאורך פרקי הפודקאסט.
אז נסכם: דיברנו על הגוף, שבלעדיו אין לנו חיים, על אובדן האמון, על השיתוק הטראומטי והשפעותיו מרחיקות הלכת, דיברנו על חווית בגדתו של הגוף ברמות השונות ועל האפשרות והיכולת להתאושש מהבגידה ולשקם את האמון בגוף שאי אפשר בלעדיו. ופרק הבא אני מקווה שנגדיש זמן לחוויות היותר מוכרות של בגידה בגידת המשפחה בגידת החברה והסדר הקיים.. זהו להפעם.