
פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי - פודקאסט
לחצות את המדבר בצעד - מסע ריפוי עצמי מפוסט טראומה
הפודקאסט 'פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי' הוא סיפורם של אנשים אמיצים. אנשים שיצאו לחצות את המדבר בצעד. אנשים שלקחו את גורלם בידיהם ועלו על דרך ההחלמה. הוא עוקב אחרי התחנות שהם עוברים במסעם מהחלטה לצאת למסע דרך רכישת הכלים ומיומנויות שמאפשרים לגעת בכאב ועד לסיומו של המסע עם תחושת חיים מלאים . איתי אלטשולר, מקים בית יונה ומחלים מהלם קרב, מלווה את גילת פרג ואתכם במסעות לריפוי עצמי מטראומה, דרך הכאב לחיים שמעבר. זו היא דרך שהוא מכיר היטב כמי שדרך בה בעצמו ולווה גם אחרים.
מסע ריפוי עצמי עונה ראשונה לעונה השנייה
פרולוג: הכנה למסע
פרק ראשון: הצעד הראשון
פרק שני: הכמיהה לשקט והדרך להשגתה
פרק שלישי: הקול הפנימי - המדריך אל נתיב הריפוי
פרק רביעי: בין רגש להגיון ציור מפת מסע
פרק חמישי: רצונות וצרכים - עולם בסיסי נפלא
פרק שישי: הגבולות שלי - מפתחות לביטחון וצמיחה
פרק שביעי: אקולוגיה של רגשות
פרק שמיני: חיפוש אחר תנועה - לצאת מדיכאון
פרק תשיעי: התיידדות עם הכאב האישי חלק ראשון
פרק עשירי: התיידדות עם הכאב האישי חלק שני
פרק אחד עשר: הרחבת מעגלי התמיכה וביסוסם
פרק שניים עשר: התחברות וחיזוק השורשים האישיים
פרק שלוש עשר: גילויי משמעויות במסע ובחיים וההתחברות אליהן
פרק ארבעה עשר: אינטגרציה בין מי שהיינו למי שאנחנו עכשיו
פרק חמישה עשר: גילוי היסוד החי בסביבה והתממשקות אליו
פרק שישה עשר: מהלכי סיכום ותוכניות להמשך
פרק אחרון לעונה: סימה, גילת ואיתי משוחחים על יצירת הפודקאסט
מסע ריפוי עצמי עונה שנייה
פרק פתיחה לעונה השנייה
לעלות מהפחד – דור שני לניצולי שואה
לחיות על הקצה - דור שני להלומי קרב
למרות הכול אני חי וקיים פרק א - דור שני לניצולי שואה
למרות הכול אני חי וקיים פרק ב - דור שני לניצולי שואה
בחירה בחיים - זווית אישית – דור שני לניצולי שואה
העברה בין דורית - אנרגיה מתחדשת הנולדת מטראומה
להיפגש עם המוות להתכונן לחיים
אחים ואחיות של... - ילדות הורית
פוסט טראומה, טיפול תרופתי וסמים שאלה של ריבונות
טראומה ובגידה חלק א
טראומה ובגידה חלק ב בגידה חברתית
משיתוק לתנועה סיפורו של עמרי גינזבורג - פוסט טראומה צבאית
פרולוג: הכנה למסע
לכל מסע רציני דרושה הכנה שלעיתים היא משכה יותר מהמסע עצמו. מסע ריפוי עצמי מפוסט טראומה הוא מסע כזה, מסע רציני. כדי 'לחצות את המדבר בצעד' נדרשת הכנה. זה הוא בדיוק תפקידה של השיחה הראשונה. בה נפגוש את איתי אלטשולר ונתוודע לגישתו האופטימית לתהליכי לריפוי מפוסט טראומה. בשיחה זו יחד עם גילת פרג אנו עוקבים אחר מהותו ואופיו של המסע כדרך לריפוי, ומבינים על איזה סוג מסע מדובר. כמו כן נפגוש כמה מושגים ודמויות שילוו אותנו לאורכו של המסע . ונלמד מה צפוי לנו בתחנות הבאות.
פרק ראשון: הצעד הראשון
'כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד הראשון' ( פתגם סיני ). בפרק הראשון רונית, נפגעת תקיפה מינית, וירון פגוע מלחמה, כל אחד מתוך מעולמו, צועדים את הצעד הראשון שלהם במסע הריפוי ואנחנו נצטרף אליהם. בפרק הזה גילת פרג ואיתי אלטשולר משוחחים על הקושי וההבטחה ביציאה למסע ריפוי מפוסט טראומה. בעקבות רונית וירון הם מדברים על האומץ והכוחות הנדרשים לחיות עם סבל מסוג זה בכלל ולצאת למסע ריפוי בפרט ועל הפרפרים בבטן המתלווים לצעד הראשון. הם מרחיבים ומשוחחים על רגשות: על הקושי של הסובלים מפוסט טראומה לחיות איתם בשלום.
פרק שני: הכמיהה לשקט והדרך להשגתה
איך נשמע שקט ואיך מגיעים אליו. שקט דרוש כדי לצייר מפת מסע אישית למהלך הריפוי מפוסט טראומה. אבל דווקא שהוא הכי נדרש הוא הכי חסר. מחלה קשה או משבר נפשי עמוק מייצרים רעש פיזי ורעש רגשי ומגבירים את הרגישות לרעשי הסביבה. אדם החי ברעש כזה מפתח כמיהה עמוקה לשקט או לפחות רצון למנוחה זמנית . בפרק הזה נעמיק בהבנת הרעשים עמם מתמודדים הסובלים מפוסט טראומה. ניראה איך פוגשים את השקט בעין הסערה ומה קורה כשזה קורה. סימה אלטשולר בקולה הנעים תספר לנו איך רונית פגשה את השקט שלה, לראשונה אחרי שנים, במסעה 'לחצות המדבר בצעד'. גילת פרג ואיתי אלטשולר, בשיחתם, ינסו להסביר מדוע השקט עצמו אינו סוף תהליך ההחלמה אלא ראשיתו על אף התחושה שהשגת השקט המיוחל עצמו הוא ההחלמה והריפוי.
פרק שלישי: הקול הפנימי - המדריך אל נתיב הריפוי
קול הפנימי, הוא הקול שלנו וקולו של היקום כולו, הוא קולו של היסוד החי בפנימיותו של האדם. הקול הפנימי, בשונה מהדיבור הפנימי המגלה את קיומו במלים, חושף את עצמו בתחושות גופניות שנמצאות בחלקים שונים של הגוף.
טראומה מנתקת אותנו ניתוק זמני מהקול הזה. שהניתוק מקול הפנימי הופך קבוע יותר הטראומה מקבעת את אחיזתה בנו כפוסט טראומה. הכירות וקשב לקול הפנימי הינם הכרחיים לריפוי אמיתי.
גילוי וחיבור מחדש לקול הפנימי הוא מרגש מפתיע ויוצר תקוה ואימון ביכולת לפגוש את הריפוי ולממשו. בפרק זה תספר לנו סימה אלטשולר על הדרך של ירון להיפגש או למעשה להיזכר בקולו הפנימי. ונקשיב לשיחתם של איתי אלטשולר וגילת פרג על המשמעות החשיבות והראשוניות של המפגש עם קולו הפנימי עבור הצועד במסע הריפוי , עבור החוצה את המדבר בצעד.
פרק רביעי: בין רגש להגיון ציור מפת מסע
אדם המתמודד עם פוסט טראומה נפגש עם רגשות מאוד עוצמתיים ומטלטלים. מפגש עם רגשות חזקים חשוב והכרחי לתהליך הריפוי מחד ומטלטלים את החווה אותם ומערערים את האיזון שלו מאידך. חלק מהיכולת לצאת למסע ריפוי עצמי, להתמיד בו ולהגיע לסיומו המוצלח, היא היכולת לייצר תחושת ביטחון וריבונות במידת האפשר על אף ולמרות הקשיים. הרגשת ביטחון וריבונות נוצרת, בין השאר, מהיכולת להרגיש מבלי לתת לרגשות לנהל אותו ולהכתיב לו התנהגות שאחר-כך הוא יצטער עליה. האפשרות של האדם להנהיג את מסע הריפוי שלו טמונה ביכולת להפגיש את ההיגיון והרגש ולהופכם לבני ברית זה לזה. על כך בפרק הנוכחי.
בפרק זה נפגוש את שאולי שטרם הכרנו המתמודד עם טראומת ילדות דווקא עם הפיכתו לסבא. ניראה איך בעזרת האונה השמאלית של המוח: הרציונלית והביקורתית, ניתן להתמודד עם דיכאון וייאוש, ניתן לצאת לתנועה אל מסע המציע משהו אחר. גילת פרג ואיתי אלטשולר ישוחחו על האפשרות לגשר בין הרגש וההיגיון ולהופכם לבני ברית. כמו-כן איתי יענה על השאלות איזה חלק לוקח הגוף בגישור הזה? מה תפקיד החזרתיות ביכולת להשיג תחושות בטחון וריבונות. ואיך ניתן לשמר את החושות האלו בשגרת היומיום?
פרק חמישי: רצונות וצרכים - עולם בסיסי נפלא
בפרק הפעם נפגוש אישה חדשה, אישה גדולה- אפרת. הסיפור של אפרת שונה מהסיפורים הקודמים, מכיוון שאינו עוסק בטראומה אלא בשחיקה. הדימוי הזה "שחיקה" הוא דימוי מצוין, המתאר מצב בו תזוזה לאורך זמן קוראת בחיכוך עם הסביבה. או במקרה של אפרת- נתינה ארוכת שנים שהלכה ורוקנה אותה. שחקה את כוחה הפיזי והרגשי. הנתינה והאהבה שהעניקה לאחרים, המילוי של הצרכים שלהם, הסתירו לה מעצמה את הרצונות, הצרכים שלה ומהו המקום שלה בעולם, בלי קשר לבני המשפחה.
פוסט טראומה ושחיקה
איך הגיע אפרת לסיפור שלנו, אתם שואלים אז בגלל שבשחיקה יש קווים מקבילים למצב פוסט טראומטי. הטראומה מערערת את תחושת הקיום שלנו ומטילה אותו בספק, כך גם השחיקה. המתאוששים מאירוע טראומטי מתנתקים מהספק הקיומי. ומי שלא - הספק הקיומי מהדק בו את אחיזתו. זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתכחשות עצמית לצרכים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים. גם האדם השחוק, בהדרגה, מדיר את צרכיו למיניהם. ה"אני" מתקפל, נעלם, ולפעמים נותר בצל גם על ידי צווים ונורמות חברתיות.
בפרק הזה, הפרק החמישי, גילת פרג תשוחח עם איתי אלטשולר והפעם על השאלות: מה הוא צורך, מה הוא רצון ומה הקשר ביניהם, ולמה כל כך קשה לנו לקבל לשמור ולדאוג גם לצרכים של עצמינו.
פרק שישי: הגבולות שלי - מפתחות לביטחון וצמיחה
שאומרים לכם גבולות, מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים? התמונה הראשונה שעולה אצלי, גילת פרג, בראש היא שדה התעופה. במדינה קטנה סגורת גבולות השמיים הם הפתח, שדרכו אפשר לפרוץ גבול ולהגיע לחופש.
גבול יכול להיתפס כהיפוך לחופש סוגר, חונק, מגבולות חיצוניות. אבל גבול יכול להיות גם מגן, נותן ביטחון ומאפשר חיים וצמיחה אירוע טראומטי מפגיש אותנו עם הגבול המוחלט – המוות. מפגש כזה עשוי לערער את הגבולות האישיים: גבולות הגוף וגבולות הנפש גבולות המגינים עלינו; מבחינים אותנו מהעולם ומסמנים את נקודת המפגש שלנו איתו.
הטראומות מחוררות את הגבולות בהדרגה או בבת אחת ומשאירות אותנו חשופים ואת המגע עם העולם לכאוטי. כמו העור גם הנפש שלנו יודעת להתחדש באופן טבעי ולהצמיח ולתקן חזרה את הגבול. כשל במנגנון ההתחדשות הטבעית יעורר התנהגויות וסימפטומים שנוכל בנקל לזהות עם פוסט טראומה.
הפרק הזה היא נפגש שוב רונית היא כבר עברה תהליך משמעותי ומצליחה להגיד לא ברור ורך. נשוחח עם איתי רונית מנקודת המבט של הגבולות ומשמעותם לנשים שעברו תקיפה מינית. על צורות ערעור הגבולות המשפיעות על כל מרחב החיים. ועל איך נראה גבול בריא ועל דרך ללמוד ולתקן אותו. התיקון שלשמו יצאנו לדרך.
(התייחסויות לירון בפרק הנוכחי מתבססות על סיפורו פרק שלישי: 'הקול הפנימי - המדריך אל נתיב הריפוי' – מוזמנים להיזכר ולהקשיב הפעם מנקודת המבט של הגבולות.)

פרק שביעי: אקולוגיה של רגשות
אנחנו נמצאים עם החברים למסע כמעט באמצעו. הם למדו להאט, להקשיב, להכיר ולנהל את הגבולות שלהם, וזה הזמן להיפגש עם הרגש. אנחנו קוראים להם "הרגשות שלנו". כאילו אנחנו היוצרים של הרגש או שהרגש הוא המגדיר אותנו. הרגשות משפיעים על החיים שלנו בהימצאם בהעדרם. בעיקר, במצב של פוסט טראומה, בו מנעד הרגשות הופך לטון אחד, חזק ולפעמים קשה מנשוא.
בשיחה הפעם יציג איתי תפיסה חדשה לגבי הרגש. הגישה אינה רואה ברגש חלק מאיתנו או נתין - נשלט או שולט, אלא ישות עצמאית. חיצונית לנו. זה אולי נשמע קצת מופשט כרגע, אך זהו כלי פשוט ורב עוצמה, המאפשר לנו לבחור את את הפגישות שלנו עם הרגש ולהיפתח אל האקולוגיה של הרגשות - סביבה מורכבת, רבת משתתפים, ושכשהיא בריאה - היא מאוזנת.
בפרק זה ניחשף לראשונה לערך של ההתמודדות המשותפת-של רונית, של ירון ושל אפרת. נדבר עם איתי על האקולוגית של הרגשות. על רגש מועדף, ורגש מנודה. איך פוגשים רגש, ולמה כל כך חשוב ללמוד להשתתף באיזון של אקולוגיה הרגשית, כדי להחלים מפוסט טראומה.
פרק שמיני: חיפוש אחר תנועה - לצאת מדיכאון
בקיץ, אני אוהבת להתבונן בפרחי נר הלילה נפתחים בשקיעה. איך עלי הכותרת נעים לאט בבסיסם, עד שמצליחים להתנתק זה מזה ולהיפתח בבת אחת אל פרפרי הלילה. רוב הצמחים זזים לאט מכדי שנוכל להבחין, אבל גם הם, כמו כל יצור חי – זזים, משתנים ללא הרף.
פוסט טראומה, כשהיא מתבטאת בדיכאון וייאוש, היא מצב של צמצום הולך וגובר של תנועה- פיזית, נפשית, רוחנית. יציאה מדיכאון היא היכולת לצאת לתנועה. אך מי שנמצא בדיכאון, גם אם הוא מבין זאת, מתקשה להתחיל ולהניע את עצמו. עם זאת, כבר הבחירה בריפוי היא חיפוש אחר שינוי, והשינוי הוא תנועה- ממצב של חולי למצב של בריאות. אם מחליפים את החיפוש אחר שינוי בחיפוש אחר תנועה, השגת השינוי הופכת לאפשרית יותר, לקלה יותר.
הנחה זו ניצבת בבסיס העקרון 'שינוי יתכן רק בתנועה'. יש סוגים שונים של תנועה, שכל אחד בדרכו יכול להוביל לשינוי. לפעמים מספיק סוג אחד של תנועה, שהוא נגיש ואפשרי, להנעת המערכת כולה. הדרך לריפוי עצמי עוברת ביכולת לחפש אחר תנועה, לזהות אותה ולהטמיע אותה בחיים, כשיטה להשגת שינוי.
בפרק הזה נפגש שוב עם שאולי, שסובל מדיכאון. הדרכים שהכיר לתנועה נהיו לו קשות, והוא נע בכעס או נמנע מתנועה, ובתהליך הריפוי שלו הוא מחפש את הדרך המתאימה להחזיר תנועה לחיו.
נשוחח עם איתי אלטשולר להבין יותר לעומק את עיקרון "שינוי יתכן רק בתנועה" ואיך עיקרון זה מתחבר ליסוד החי. על סוגי התנועה, על חיפוש ה"תנועה הנכונה", והאם עיקרון זה יכול לעזור להתמודדות עם סימפטומים אחרים, שאינם דיכאון?
פרק תשיעי: התיידדות עם הכאב האישי חלק ראשון
בפרק הזה נפגש עם הכאב.
דחינו את הפגישה, למרות שלמעשה, אנחנו פוגשים אותו כל הזמן, אם נרצה או לא.
הכאבים הגדולים של חיינו לא פעם מחזירים אותנו לאותם רגעים שבהם נחוו ואנו נוטים להחוותם מחדש שוב ושוב כאילו אנחנו האנשים של אז. הכאב מטשטש בין עבר להווה.
נראה שדחינו את הפגישה עד עכשיו, אבל למעשה חיכינו.
חיכינו עד שנוכל לפגוש את הכאב עם כוחות, מיומנויות וחמלה, שנוכל להזמין אותו, בלי הפחד שיהפוך אותנו ואת העולם . מפגש כזה יכול להתקיים רק כשאנחנו מצליחים להפריד בין העבר להווה, למי שהיינו למי שאנחנו עכשיו - אנשים בוגרים בעלי הניסיון, מחוברים לצרכים שלנו, מיומנים בניהול הגבולות ומודעים לאומץ שלנו.
רק עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך הדרך - אוחזים במטה הדרכים שלנו ומלווים בקול של היסוד החי - הכאב נגלה לנו אחרת. הוא ניראה כאובייקט, כישות שאנו יכולים להתיידד איתה, אפילו להזמין אותה לקפה, או להרחיקה. ובעיקר ללמוד ממנה. בשלב הזה הכאב שלנו אינו ממש שלנו, הוא חלק מכאב גדול, הנוכח בעולם שאנו שותפים בו. הכאב ההוא לעיתים מבקר גם במרחב.
בסיפורים של הפרק הפעם נחזור עם המבוגרים שבחבורה, אפרת ושאולי, אל ילדותם ואל הכאב שנולד שם, ואל המבט החדש שלהם על הכאב, על הילדות. ונדבר עם איתי על טראומות ילדות חד פעמיות, על טראומות נשנות ואיך הן משפיעות על האפשרות לחיות חיים מלאים. נדבר על הזיכרון, על כוחו המתעתע והמכונן, ונרחיב בשאלה - למה כל כך חשוב להתאמץ ולצמצם את הנגיעה בכאב עד שלב הזה במסע, למרות הצורך, הכמעט בלתי נשלט, לחזור אליו, או לחלופין לנסות להימנע ממנו.

להתיידד עם פחד להסתכל על החיים מלמעלה
פרק עשירי: התיידדות עם הכאב האישי חלק שני
בשונה מגיבורינו מהשיחה הקודמת, שחוו את הכאב בילדות, ירון ורונית חוו את הטראומה כבוגרים. ומשום כך, תהליך ההחלמה הוא תהליך של הזכרות - להיזכר בכוחות, במשאבים וביכולות שהזינו אותם בימים ובשנים שקדמו לטראומה, ולהשתמש בהם כדי להתיידד עם הכאב, להתרחב ולהמשיך הלאה.
הסיפור של ירון ורונית, שמסופר באמצע המסע, לא דומה לסיפורים שמסופרים, לרוב, בקבוצות תמיכה, או לכל מי שמוכן להקשיב. למי שחווה טראומה יש צורך עז לחזור ולספר את סיפורו, בסביבה שתבין את מה שעבר עליו מתוך ניסיון אישי.
הסיפור, שהוא לרוב חזרה על פרטי האירוע, גובה בדרך כלל מחיר כבד של חוויה מחודשת של הטראומה, כשהגוף לא ממש מבחין בין מציאות לבין הסיפור. השחזור לא בהכרח מסייע בתהליך ההחלמה. לפעמים להיפך. ולכן, השיתוף הפעם נעשה כחלק מתהליך ההחלמה, דרך סיפור בקבוצה שמבינה את הכאב, אך לא נדרשת לפרטים ולשחזור כדי להיות ולתמוך.
כשתקשיבו הפעם לסיפורים של רונית וירון, הצעירים בחבורה, נסו להקשיב בין המילים לחלקים שהם בוחרים להשמיט, לדלג. ונסו להבין -האם זה מהימנעות וחשש, או מתוך מתוך נקודת מבט חדשה? איזה תפקיד יש לקהל המאזינים? האם הם באמת רק קהל או שהם למעשה גם שחקנים חשובים בסיפור?
בשיחה עם איתי נדבר על:
- מה אבד בטראומה,
- ואיך אפשר לנסות ולהשלים עם המציאות והאנושיות המורכבים שנגלים כשהתמימות נסדקת,
- על המשותף בין טראומה מינית וטראומה צבאית,
- על הקשר הזוגי הבנוי מהיזון חוזר במקום היררכיה או מלחמה-
- והקשר בין כל אלה לחיוניות.
הרחבה
פוסט טראומה פוגעת במעגלים הכי אהובים (תופעה מדבקת)
להבריא מהלם קרב זה אפשרי - סוף לפוסט טראומה: ראיון עם איתי אלטשולר ברדיו מורשת בעקבות הסיפור של איציק סעידיאן
פרק אחד עשר: הרחבת מעגלי התמיכה וביסוסם
איתי סיפר לי פעם, שהתגובה הבריאה העת טראומה היא כמו של הארנב שנכנס למחילה, ומחכה שם, עצור נשימה עד שהסכנה תעבור.
זהו מקום בטוח, אך מאד בודד. אנשים הסובלים מפוסט טראומה נוטים להשאר בנתק הזה בינם לבין העולם. בינם לבין מעגלי התמיכה הסובבים אותם.
מבחינתם- זר לא יבין אותם. הם מחפשים הבנה בקרב אנשים שעברו טראומה דומה. לעיתים הם זוכים להבנה אך לא בהכרח זוכים לתמיכה. תחושת הזרות מעמיקה יותר ויותר ככל שהחיים הופכים להיות יותר הישרדותיים.
אם אנשים "רגילים" עסוקים בבעיות השגרה, המתמודדים עם פוסט טראומה מרגישים שהם עסוקים רוב הזמן בדיני נפשות,
עסוקים בשאלות של חיים ומוות, עסוקים בהישרדות. וכך נוצר "מצור הטראומה".
היכולת לפרוץ את המצור הטראומה, להתחבר אל העולם, היא שלב חשוב בתהליך ההחלמה. היא נעשית דרך טוויה עדינה של חוטי קשר, עד ליצירת רשת תמיכה. התהליך נעשה לאורך כל מסע הריפוי, ומסיבות מבניות של הפודקאסט בחרנו לדבר עליו בשלב זה,
בפרק זה נלווה את ירון. ונבין יחד איתו את אילו מעגלים חוברו מחדש .
וכרגיל בפרק הזה יש המון שאלות לאיתי אלטשולר:
- מהו מעגל תמיכה ואיפה לחפש אותו?
- מדוע מעגלי תמיכה כל כך חשובים לתהליך הריפוי?
- ולמה, כמו באהבה, גם התמיכה צריכה להתחיל מבפנים?
הרחבה
עקרון העץ
טיפול בהורים מזדקנים - שחיקת בני 50+ - חיזוק מעגלי התמיכה
לחיות את היסוד החי- הספר
פרק שניים עשר: התחברות וחיזוק השורשים האישיים
לכל אדם יש חיים שלפני ושל אחרי. החיים לפני הנשואים ואחריהם, לפני הטיול הגדול -ואחריו. ובהקשר הרחב יותר- התרבות עליה צמח, והיצירה שייצור, הדורות שלפניו והילדים שהוא מגדל.
אך מי שחווה חוויה טראומטית חווה חיתוך, ניתוק. כעץ ששורשיו נחתכו. אותם השורשים שמחברים אותו אל הקרקע, מייצבים, מזינים ומאזנים - נגדעים.
כמו העץ, אפשר להצמיח שורשים, להתחבר מחדש. ריפוי השורש והחזרת הרציפות להיסטוריה האישית הם חלק חשוב בהחלמה, ובו זמנית מתאפשרים בזכות ההחלמה.
היכולת לחוות חיים מלאים קשורה, בקשר בל ינותק, ביכולת להיות נטוע בעולם ובעבר האישי והכללי.
בפרק זה נפגוש את אפרת ושאולי, שמוצאים כל אחד את דרכו לצימוח שורשים חדשים וחיבור לאדמה ממנה צמחו.
ונדבר עם איתי על:
- סוגי השורשים השונים
- הדרכים למוצאם ולהצמיחם דרך המפה האישית
- על אלה שרצוי לייבש
- על ההפתעות בגילויים לאורך הדרך
- ועל כוחה של תמיכת עמיתים.
אבל קודם כל- נחזור לאפרת ושאולי, בבית קפה קטן....
הרחבה

פרק שלושה עשר: גילויי משמעויות במסע ובחיים וההתחברות אליהן
אנחנו מתקרבים אל סוף המסע. כלומר - המסע ימשיך עוד כל חיינו, אך מסע הריפוי מתקרב אל סופו.
איתי קורא למסע הזה "לחצות את המדבר", ולי נראה הזמן הזה כמו התקרבות אל החוף.
הגלים הגבוהים של הרגשות הבלתי נשלטים, אלה ששאבו את כוחותנו להשרדות - קטנים, הים שקט
והיבשה מתגלה.
וכשסוף המסע מתקרב, אנחנו שואלים את עצמו -מה הלאה? זה הזמן שבו מתחילים לחפש משמעות.
משמעות למסע שעברנו, - מתחילים לגלות את הערך במאמץ שהושקע במסע , והרווחים המפתיעים מכיוונים בלי צפויים.
ומשמעות של החיים בכלל - מחפשים, ובדרך כלל גם מוצאים, כיוון בעל משמעות,
שישלב את ניסיון החיים והמסע בחיים המלאים, שצורתם מתחילה להיפרש מולנו.
עוד מעט נשוחח עם איתי על:
- מה זו משמעות, ואיזה סוגי משמעויות ישנם?
- על המשמעות שנגלית לאורך המסע, וזו שבסופו
- האם מחפשים אותה או שהיא מתגלית?
אבל קודם - נפגוש שוב את ירון, שחש הרבה פחות אבוד. הוא מצליח לזהות את שינוי נקודת המבט שלו על העולם, ועל תפקידו בו, ורוקם עתיד עם חלומות ותוכניות.
הרחבה
לחוות את היסוד החי – להודות לחיים – Gracias a la Vida
ללכת אחרי היעוד שלי - סיפור יונה הנביא
כָּכָה סְתָם בְּפַשְטוּת טִבְעִית
פרק ארבעה עשר: אינטגרציה בין מי שהיינו למי שאנחנו עכשיו
אנחנו לקראת סוף המסע. זהו זמן של החלמה. זמן של הלחמה. אם הטראומה היא שבר, ההחלמה היא איחוי. שילוב, מיזוג.
בשיחות האחרונות דיברנו על חיבורים בעולם הריגשי , על השתלבות חברתית דרך מעגלי תמיכה ועל הצמחה של שורשים לחיבור בזמן אל העבר הרחוק וההשתייכות.
היום נדבר על התהליך החיבור של האני שלפני הטראומה ושל האני הנמצא בתהליך ריפוי מתקדם. איך מצורפות האיכויות שהיו בנו לפני הטראומה לכוחות ולחוכמה שנולדים בתהליך הריפוי
ונחזור אל רונית שפריחתה החדשה טבעית לה, ונגלית לסביבה עוד לפני שהיא מנסה לקרוא לה במילים.
ונדבר עם איתי
- על הקשר בין איחוי לפרידה,
- על האתגר באיחוי למי שלא חווה "אני " קודם,
- כמו נפגעים מילדות,
- והאם זה נכון שאין שלם יותר מלב שבור
הרחבה
פרק חמישה עשר: גילוי היסוד החי בסביבה והתממשקות אליו
היסוד החי נמצא סביבנו בכל: באבנים, במים, ועצים. בחיות באנשים בקהילות ואפילו בכדור הארץ עצמו והכוכבים סביבנו.
עם ההבראה העיניים והלב נפקחים, ויכולים לראות את החיות סביבנו, לראות אותה בנו. זוהי חוויה של חיבור- מגע של לב בלב עור בעור ויסוד חי ביסוד החי.
יש יקראו לכך חמלה, יש יכנו זאת השתאות, או כהתרגשות. ואני חוויתי אותה כשקט, כנגיעה בקול דממה דקה.
בפרק הזה אפרת וירון פוגשים את היסוד החי הסובב אותם, כל אחד בדרכו.
נדבר עם איתי על:
- עיקרון היסוד החי בכל
- נפגש עם שני הוגים שיביאו נקודות מבט על החיבור בין רוח וחומר
- נתהה על מובנו של הנס, הרוחניות והיסוד החי.
הרחבה
'לחיות את היסוד החי'- הספר
פרנץ רוזנצוויג*
השארת גאיה - (סירטון, אנגלית)
השארת גאיה - (טקסט עברית)
* סליחה לגבי אי-הדיוקים בפודקאסט לגבי הביוגרפיה של פרנץ רוזנצוויג

פרק שישה עשר: מהלכי סיכום ותוכניות להמשך
גם לתהליך ריפוי יש סוף. הייתי רוצה לדמיין את הסוף כחציית קו שבו הכאב והסבל נותרים מצידו האחר. אך זה לא בדיוק מה שקורה. הם, יחד איתי ממשיכים הלאה, רק שהכוח המניע עכשיו הוא החיות. והם? נשארים- עולים, יורדים אך נמצאים בהיזון חוזר, כחלק שווה מחלקי האחרים. הם אינם השולטים. אני לא מגדירה את עצמי יותר דרכם.
סוף המסע הוא רגע מורכב. מצד אחד-נראה כסיומו של מסע ארוך, מתיש, מפחיד. ומצד שני מרגיש כאילו עבר בצעד אחד . רגעים רבים נשמטים מהזיכרון ועיניים מביטות קדימה. ועם הסיום מגיעה הפרידה.
יש שהפרידה קשה להם, יש המושכים את הפרידות , עומדים בדלת ומסרבים ללכת. ויש המקצרים אותן מאוד ועוזבים בחטף. במסע , הפרידה היא חלק בלתי נפרד מהריפוי, והיא נחווית בקלות הולכת וגוברת. כך, גם הפרידה מבית יונה ומהשותפים לדרך היא עוד אחת המפרידות ונחווית ככזו.
וככל פרידה גם בה יש מידה מסוימת של המשכיות. בפרק סוף המסע נפגוש את כל הרבעה בשיחת הסיכום ונגלה שסיום הסיפור מבחינתנו, הוא רק עוד פרק מבחינת גיבוריו ברצף הרב ממדי של חייהם. והם , בניגוד אלינו לא רוצים למשוך את הסופים אלא כמהים לפרוץ קדימה, אל החיים המלאים.
ננסה להבין עם איתי ממה הם נפרדים בעצם:
- נדבר על פרידה והיצמדות
- על Happy endings
- ועל סוגים נוספים של סופים
פרק אחרון לעונה: סימה, גילת ואיתי משוחחים על יצירת הפודקאסט
ראיונות, שאלות קשות ועוד
פרק פתיחה לעונה השנייה
בפרק זה אספר על התוכניות שלי לעונה הקרובה ועל האפשרות שלכם המאזינים לקחת חלק בעונה זו בדרכים שונות.
לעלות מהפחד – דור שני לניצולי שואה
בפרק זה אארח את ישראל פייזר, איש טיפול בכל מאודו ובן לניצול שואה. ישראל ואני נשוחח על האופן בו עיצבה השואה את חיו. ישראל יספר על ילדותו בצל הטראומה של אביו ואיך הוא למד להתמודד עם הפחד והכעס. ובמקביל הוא ישתף אותנו באיזה אופן לקחי השואה שירתו אותו בהתמודדויות שהחיים זימנו לו.
לחיות על הקצה - דור שני להלומי קרב
בפרק זה יש לי את הזכות לארח את הבת שלי בר מיה אלטשולר ולשוחח עימה בכנות על החוויות החיים שלה כבת להלום קרב שהבריא. בהקלטת הפרק היתה לי הזדמנות להקשיב לדברים שמעולם לא שמעתי, ולראות בפרספקטיבה מה זה להיוולד ולגדול לבית שחיים בו על הקצה, כפי שבר מיה הגדירה זאת, ואיזו סוג של שגרת חיים נוצרת בבית כזה. הפרק הזה דרש כנות ואומץ מצד שנינו ואני גאה לשתף אתכם בחוויה.

למרות הכול אני חי וקיים פרק א - דור שני לניצולי שואה
השואה לא פעם קשורה בשתיקה ובהשתקה. בסודות מן העבר המעצבים את ההווה. לשמוע את בנות ובני הדור השני לניצולי השואה זה להקשיב לצמיחת השורשים המתחברים, מחדש פעם אחר פעם במילה, במגע ובמוסיקה. כבן לניצולי שואה כל שיחה כזו פורמת אותי, איתי אלטשולר, ותופרת מחדש. בכל שיחה כזו אני מבין את עצמי יותר ומרגיש בודד פחות. וכך גם קורה לחדוה טרגר האורחת שלי הפעם. חדוה מדברת השתיקה וההשתקה. ועל הצורך לספר לדורות הבאים. נפלא להקשיב לה, היא מספרת בהתרגשות ובכנות. יחד איתה אני נשאב אל העבר שלה ושל יהדות רומניה כולה.
על השיר 'למרות הכול אני חי וקיים'
למרות הכל" אני חי וקיים, שיר שנכתב והולחן ע"י ד"ר חדוה טרגר, בהשראת כתיבת סיפורו של אברמל, ניצול שואה מטרנסניסטריה שברומניה. הסיפור נכתב ע"י חדוה, כהשלמת הצוואה לאימה, ניצולת השואה, שנפטרה לא מכבר, ומכון "יד ושם" נתן את חסותו להוצאת הספר. השיר עובד ע"י מקסים לוי, ומושר ע"י בני בר יהודה, איש קול ישראל וחדוה עצמה.
למרות הכול אני חי וקיים פרק ב - דור שני לניצולי שואה
בפרק השני חדוה טרגר מפגישה אותי, איתי אלטשולר, שוב עם הפחד שעובר מדור לדור ומספרת לי על הדרך שהיא מצאה כדי להביסו. היא משתפת באומץ במתח שבין ישראליות שלה לבין הניסיון להיות גאה בשורשים שמהם ינקה ויונקת. בסןף הפרק יש לה גם מה להציע לנו, בני הדור השני, הסכיתו ושמעו.
על השיר 'לחש מתנגן'
מספרת חדוה:
"אוד עשן משואה נותרתי, גל-עד דומם למשפחתי זו תחושתי כבת לניצולי שואה מרומניה שגילתה פרטים רבים מחיי אומללותם של הורי ומשפחתם בתקופת המלחמה הנוראה מכל ...רק בסוף ימי חייהם התגלו לי פרטים על הורי, ניצולי שואה.... . 'שירים מארץ החיים' הפכו כשליחות של בת לממש צוואה שהותירה לה האם - להמשיך ולספר לדורות הבאים עד כמה סבלו היהודים ברומניה ומה חשיבותה של מדינה ליהודים."
מילים: ד"ר חדוה טרגר וברכה אלמוג ז"ל, שאף היא בת לניצולי שואה מפולין.
לחן: חדוה טרגר.
עיבוד מוזיקלי: דניאל טל.
שירה: חדוה טרגר (קצ'ולארו)
בחירה בחיים - זווית אישית – דור שני לניצולי שואה
הראיונות בפרקים הקודמים עם חדוה טרגר (למרות הכול אני חי וקיים א' וב') ועם ישראל שפייזר (לעלות מפחד) החזירו אותי, איתי אלטשולר, ברמה האישית לחוויה של היות בן הדור השני לניצולי השואה. הם עוררו רגשות חזקים: קשים ומעצימים בו זמנית. החוויה זו הולידה את הפרק הנוכחי.
פרק שבו אשתף את המאזינות והמאזינים
- בלפיד שהעבירו לנו הורי, חבריהם ובני דורם שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה.
- איך על בשרי למדתי להבחין בין פחד, חרדה ואימה, והתוודעתי לראשונה לסל הפחדים שלי שמשרת אותי נאמנה עד היום.
- איך ומתי בחרתי בחיים; ולמה הבחירה הזו חיברה אותי לישראליות מסוג אחד והרחיקה אותי מישראליות מסוג שני.
העברה בין דורית - אנרגיה מתחדשת הנולדת מטראומה
מדוע חשוב לעשות כל מאמץ להחלים, ואפילו רק חלקית, מפוסט טראומה מהזווית המשפחתית.
לְמה יש יותר משקל בעיצוב שלנו בעקבות טראומה לסביבה או לתורשה?
לְמה יש יותר משקל כדור שני להורים טראומטיים לסביבה או לתורשה?
מה זו הורשה אפיגנטית ומה הקשר שלה לפוסט טראומה?
מה יכולים להרוויח ילדים של שורדי טראומה ובמיוחד ילדים של אלה שהשתקמו מפוסט טראומה?

לכתוב על המוות להיפגש עם החיים
להיפגש עם המוות להתכונן לחיים
פוסט טראומה ומפגש עם המוות הולכים יד ביד אם נועדו וגם אם לא. האורח בפרק הנוכחי מציע וממליץ להתכונן למפגש זה, למפגש הבלתי נמנע עם המוות. זאת מתוך הכרות אישית ומטלטלת.
דוד רנוב, האורח שלנו, הוא ארכיטקט בהכשרתו, אדריכל של מקומות, ומהחלוצים של הבניה האקולוגית או בניה בת קיימא בישראל. והוא כאן בפודקאסט כי הוא בעל ניסיון עשיר כהלום קרב מתמודד. הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, שעשה דרך ארוכה מאז.
בימים אילו ( קיץ 22) מגיש לנו דוד ספר חדש ומרתק עץ הקץ יצירה עתירת ניסיון ודמיון ספר המפגיש:
- מקום ותהליך
- חיים ומוות
- פוסט טראומה וניסיון לריפוי, ריפו עצמי.
בפרק נדבר על מקומות : מקום בטוח ומרחב מאיים, מוות כמקום שהולכים אליו, החלמה וריפוי כמקום להגיע אליו, על בוסתנים ובריכות ובעיקר על עצים. אך בראש ראשונה נדבר על עץ הקץ שהוא גם ספר, גם מקום וגם תהליך.
אחים ואחיות של... - ילדות הורית
פרק זה אני, איתי אלטשולר, מקדיש לאחיות ולאחים של.. שכמו הילדים של... נמצאים, לא פעם, בצל האח, האחות או ההורה הפוסט טראומטי.
פרק זה אני מקדיש לאחיות ולאחים שבעל כורחם הפכו לילדים הוריים, שהחליפו תפקיד מוקדם מידי.
יש לי הכבוד לארח את אחותי ורד אזרחי אלטשולר ובעזרתה לצלול לסיפורם של האחיות והאחים של שורדי פוסט טראומה
פוסט טראומה, טיפול תרופתי וסמים שאלה של ריבונות
חוסר האימון המתהווה אם תוך זמן קצר ואם לאורך תקופה ממושכת גורמת לאדם לחוש שהוא אינו בעל יכולת, שהוא אינו ריבוני להחליט על עצמו ובעצמו . הוא מאבד התחושה שיש לו כלים להתמודד עם המציאות כפי שהיא באה לפתחו לטוב ולפחות טוב.
התבססות חוסר האמון העצמי וצמצום תחושת הריבונות והעצמאות תהינה מהסמנים להיווצרות תגובה פוסט טראומתית. אך אמון בעצמי וריבונות הם הכי נדרשים בשביל תהליך הריפוי והתאוששות.
פוסט טראומה ותרופות פסיכיאטריות לטקסט המלא של הפרק
music:
- Turku, Nomads of the Silk Road - Lesgi
- Charlie Lewis - For Us
לעשות שינוי עמוק בחיים – להתמודד עם התמכרות
בעקבות שימוש והתמכרות ממושכת לאלכוהול ולסמים חי התדרדרו בהדרגה עד כי לא יכולתי להיות אב ראוי לביתי היקרה והתפקוד היומיומי שלי התדרדר. בעידודה של סביבתי הקרובה החלטתי לערוך עוד ניסיון של התנתקות וגמילה מאלכוהול והסמים, בשונה מהניסיונות הקודמים שעשיתי. כך פגשתי את שיטת אלטשולר ואת איתי. שהייתי במחיצתו שבועיים בהם התמודדתי עם הגמילה הפיזית וזיכיתי לתמיכה מידי יום לקשיים הפיזיים בעזרת דיקור סיני. בנוסף למדתי מידי יום מעט מעקרונות שיטת אלטשולר כגון " שינוי יתכן רק בתנועה" האומר היכולת לעשות שינוי ולהתמיד בו היא היכולת לנוע. אני ממש עקרון זה בדרכי שלי ומתמיד בפעילות ספורטיבית גם בימים הקשים ביותר. למדתי עוד שהיכולת לשמור על עצמי היא למעשה היא היכולת לשמור על גבולותיי ועל הבהירות שלהם. מיד עם פרדתי מאיתי נפרדתי מכרטיס האשראי שלי כדי להגן על עצמי מפני הנטייה לבזבז ללא גבול. ממרחק הזמן קשה לי להגיד מה בדיוק נותר לי מאותם שבועיים אך נכון להיום לא חזרתי לשתות ולעשן ואני ממשיך למתמודד על אף המשברים והנפילות.
על השבועיים האלו אני מודה לאיתי ולשיטתו.
ג.
טראומה ובגידה חלק א
אחנו לקראת סיומה של העונה השנייה בפודקאסט 'פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי'.
כבר נגענו במספר נושאים חשובים כגון האקולוגיה המשפחתית של המתמודדים עם פוסט טראומה, המפגש עם המוות והבחירה בחיים. אך טרם נגענו בנושא שהוא מבחינתי לב ליבה של פוסט הטראומה והוא חווית הבגידה.
בגידה היא חֹוויה אנושית בסיסית ומאיימת שמשמשת חומר ליצירות אמנות רבות : סרטים ספרות וציור.
אך הבגידה שמקורה בטראומה ייחודה בכך שהיא מערערת את אמות הסיפים מן המסד עד הטפחות, והמתמודד עם פוסט טראומה מתקשה להתאושש ממנה וככל שהוא מתקשה כך היא מעמיקה את אחיזתה בחייו.
טראומה ובגידה חלק ב' בגידה חברתית
חווית הבגידה הינה מרכיב משמעותי ומשפיע בהתהוות פוסט טראומה ובהשלכות ארוכות השנים על חייהם של הסובלים ממנה. בחלק הקודם הרחבתי על בגידת הגוף ובחלק זה אתמקד באספקטים החברתיים של חווית הבגידה. אתייחס לבגידה בתוך המשפחה לבגידה הקהילה והמדינה ואף לחוויית הבגידה של המין האנושי כולו. אך כהרגלי לא אתאר רק את הסימפטומים אלא אדבר גם מסלול אפשרי לפתרון וריפוי.
משיתוק לתנועה סיפורו של עמרי גינזבורג - פוסט טראומה צבאית
אחרי תקופה די ארוכה שלא העליתי פרק חדש, אני חוזר עם פרק מרגש ואישי מאוד מבחינתי.
עומרי היה שריונר במלחמת לבנון השנייה ,ואני הייתי כזה במלחמת לבנון הראשונה.
שנינו נשאנו את המלחמות לתוכינו והן שיבשו את חיינו.
הדרך שבה החתימה המלחמה את חיו של עומרי נפרשת לפנינו בספרו 'ההוא שם בחוץ'.
ספר אמיתי, כן ושואב. ספר שלא איפשר לי אלא להזימנו להתארח בפודקאסט ולספר את סיפורו.
הפרק הוא סיפור מתוך הקרביים של נפגע פוסט טראומה בעקבות מלחמת לבנון השנייה 2006.
הפרק חושף מסע מייסר להכרה בו נשמע את עומרי מספר בכנות על דרך חתחתים של התמודדות
חיפוש אחרי פשר ואולי גם קצת שקט וריפוי.