פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי - פודקאסט

לחצות את המדבר בצעד - מסע ריפוי עצמי מפוסט טראומה

הפודקאסט 'פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי' הוא סיפורם של אנשים אמיצים. אנשים שיצאו לחצות את המדבר בצעד. אנשים שלקחו את גורלם בידיהם ועלו על דרך ההחלמה. הוא עוקב אחרי התחנות שהם עוברים במסעם מהחלטה לצאת למסע דרך רכישת הכלים ומיומנויות שמאפשרים לגעת בכאב ועד לסיומו של המסע עם תחושת חיים מלאים . איתי אלטשולר, מקים בית יונה ומחלים מהלם קרב, מלווה את גילת פרג ואתכם במסעות לריפוי עצמי מטראומה, דרך הכאב לחיים שמעבר. זו היא דרך שהוא מכיר היטב כמי שדרך בה בעצמו ולווה גם אחרים.

 מסע ריפוי עצמי עונה ראשונה  לעונה השנייה

קבוצת הפייסבוק של הפודקאסט

פרולוג: הכנה למסע
פרק ראשון: הצעד הראשון
פרק  שני: הכמיהה לשקט והדרך להשגתה
פרק שלישי: הקול הפנימי - המדריך אל נתיב הריפוי
פרק רביעי: בין רגש להגיון ציור מפת מסע
פרק חמישי: רצונות וצרכים - עולם בסיסי נפלא
פרק שישי: הגבולות שלי - מפתחות לביטחון וצמיחה
פרק שביעי: אקולוגיה של רגשות
פרק שמיני: חיפוש אחר תנועה - לצאת מדיכאון
פרק תשיעי: התיידדות עם הכאב האישי חלק ראשון
פרק עשירי: התיידדות עם הכאב האישי חלק שני
פרק אחד עשר: הרחבת מעגלי התמיכה וביסוסם
פרק שניים עשר: התחברות וחיזוק השורשים האישיים
פרק שלוש עשר: גילויי משמעויות במסע ובחיים וההתחברות אליהן
פרק ארבעה עשר: אינטגרציה בין מי שהיינו למי שאנחנו עכשיו
פרק חמישה עשר: גילוי היסוד החי בסביבה והתממשקות אליו
פרק שישה עשר: מהלכי סיכום ותוכניות להמשך
פרק אחרון לעונה: סימה, גילת ואיתי משוחחים על יצירת הפודקאסט

מסע ריפוי עצמי עונה שנייה

פרק פתיחה לעונה השנייה
לעלות מהפחד – דור שני לניצולי שואה
לחיות על הקצה - דור שני להלומי קרב
למרות הכול אני חי וקיים פרק א - דור שני לניצולי שואה
למרות הכול אני חי וקיים פרק ב - דור שני לניצולי שואה
בחירה בחיים - זווית אישית – דור שני לניצולי שואה
העברה בין דורית - אנרגיה מתחדשת הנולדת מטראומה
להיפגש עם המוות להתכונן לחיים
אחים ואחיות של... - ילדות הורית
פוסט טראומה, טיפול תרופתי וסמים שאלה של ריבונות
טראומה ובגידה חלק א
טראומה ובגידה חלק ב בגידה חברתית
משיתוק לתנועה סיפורו של עמרי גינזבורג - פוסט טראומה צבאית

פרק ראשון: הצעד הראשון

'כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד הראשון' ( פתגם סיני ). בפרק הראשון רונית, נפגעת תקיפה מינית, וירון פגוע מלחמה, כל אחד מתוך מעולמו, צועדים את הצעד הראשון שלהם במסע הריפוי ואנחנו נצטרף אליהם. בפרק הזה גילת פרג ואיתי אלטשולר משוחחים על הקושי וההבטחה ביציאה למסע ריפוי מפוסט טראומה. בעקבות רונית וירון הם מדברים על האומץ והכוחות הנדרשים לחיות עם סבל מסוג זה בכלל ולצאת למסע ריפוי בפרט ועל הפרפרים בבטן המתלווים לצעד הראשון. הם מרחיבים ומשוחחים על רגשות: על הקושי של הסובלים מפוסט טראומה לחיות איתם בשלום.

פרק שלישי: הקול הפנימי - המדריך אל נתיב הריפוי

קול הפנימי, הוא הקול שלנו וקולו של היקום כולו, הוא קולו של היסוד החי בפנימיותו של האדם. הקול הפנימי, בשונה מהדיבור הפנימי המגלה את קיומו במלים, חושף את עצמו בתחושות גופניות שנמצאות בחלקים שונים של הגוף.

טראומה מנתקת אותנו ניתוק זמני מהקול הזה. שהניתוק מקול הפנימי הופך  קבוע יותר הטראומה מקבעת את אחיזתה בנו כפוסט טראומה.  הכירות וקשב לקול הפנימי הינם הכרחיים לריפוי אמיתי.

גילוי וחיבור מחדש לקול הפנימי הוא מרגש מפתיע ויוצר תקוה ואימון ביכולת לפגוש את הריפוי ולממשו. בפרק זה  תספר לנו סימה אלטשולר על הדרך של ירון להיפגש או למעשה להיזכר בקולו הפנימי. ונקשיב לשיחתם של איתי אלטשולר וגילת פרג על המשמעות החשיבות והראשוניות של המפגש  עם קולו הפנימי עבור הצועד במסע הריפוי , עבור החוצה את המדבר בצעד.

פרק חמישי: רצונות וצרכים - עולם בסיסי נפלא

בפרק הפעם נפגוש אישה חדשה, אישה גדולה- אפרת. הסיפור של אפרת שונה מהסיפורים הקודמים, מכיוון שאינו עוסק בטראומה אלא בשחיקה. הדימוי הזה "שחיקה" הוא דימוי מצוין, המתאר מצב בו תזוזה לאורך זמן קוראת בחיכוך עם הסביבה. או במקרה של אפרת- נתינה ארוכת שנים שהלכה ורוקנה אותה. שחקה את כוחה הפיזי והרגשי. הנתינה והאהבה שהעניקה לאחרים, המילוי של הצרכים שלהם, הסתירו לה מעצמה את הרצונות, הצרכים שלה ומהו המקום שלה בעולם, בלי קשר לבני המשפחה.

פוסט טראומה ושחיקה

איך הגיע אפרת לסיפור שלנו, אתם שואלים אז בגלל שבשחיקה יש קווים מקבילים למצב פוסט טראומטי. הטראומה מערערת את תחושת הקיום שלנו ומטילה אותו בספק, כך גם השחיקה. המתאוששים מאירוע טראומטי מתנתקים מהספק הקיומי. ומי שלא - הספק הקיומי מהדק בו את אחיזתו. זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתכחשות עצמית לצרכים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים. גם האדם השחוק, בהדרגה, מדיר את צרכיו למיניהם. ה"אני" מתקפל, נעלם, ולפעמים נותר בצל גם על ידי צווים ונורמות חברתיות.

בפרק הזה, הפרק החמישי, גילת פרג תשוחח עם איתי אלטשולר והפעם על השאלות:  מה הוא צורך, מה הוא רצון ומה הקשר ביניהם, ולמה כל כך קשה לנו לקבל לשמור ולדאוג גם לצרכים של עצמינו.

פרק שביעי: אקולוגיה של רגשות

אנחנו נמצאים עם החברים למסע כמעט באמצעו. הם למדו להאט, להקשיב, להכיר ולנהל את הגבולות שלהם, וזה הזמן להיפגש עם הרגש. אנחנו קוראים להם "הרגשות שלנו". כאילו אנחנו היוצרים של הרגש או שהרגש הוא המגדיר אותנו. הרגשות משפיעים על החיים שלנו בהימצאם בהעדרם. בעיקר, במצב של פוסט טראומה, בו מנעד הרגשות הופך לטון אחד, חזק ולפעמים קשה מנשוא.

בשיחה הפעם יציג איתי תפיסה חדשה לגבי הרגש. הגישה אינה רואה ברגש חלק מאיתנו או נתין - נשלט או שולט, אלא ישות עצמאית. חיצונית לנו. זה אולי נשמע קצת מופשט כרגע, אך זהו כלי פשוט ורב עוצמה, המאפשר לנו לבחור את את הפגישות שלנו עם הרגש ולהיפתח אל האקולוגיה של הרגשות - סביבה מורכבת, רבת משתתפים, ושכשהיא בריאה - היא מאוזנת.

בפרק זה ניחשף לראשונה לערך של ההתמודדות המשותפת-של רונית, של ירון ושל אפרת. נדבר עם איתי על האקולוגית של הרגשות. על רגש מועדף, ורגש מנודה. איך פוגשים רגש, ולמה כל כך חשוב ללמוד להשתתף באיזון של אקולוגיה הרגשית,  כדי להחלים מפוסט טראומה.

פרק תשיעי: התיידדות עם הכאב האישי חלק ראשון

בפרק הזה נפגש עם הכאב.

דחינו את הפגישה, למרות שלמעשה, אנחנו פוגשים אותו כל הזמן, אם נרצה או לא.

הכאבים הגדולים של חיינו לא פעם מחזירים אותנו לאותם רגעים שבהם נחוו ואנו נוטים להחוותם מחדש שוב ושוב כאילו אנחנו האנשים של אז. הכאב מטשטש בין עבר להווה.

נראה שדחינו את הפגישה עד עכשיו, אבל למעשה חיכינו.

חיכינו עד שנוכל לפגוש את הכאב עם כוחות, מיומנויות וחמלה, שנוכל להזמין אותו, בלי הפחד שיהפוך אותנו ואת העולם . מפגש כזה יכול להתקיים רק כשאנחנו מצליחים להפריד בין העבר להווה, למי שהיינו למי שאנחנו עכשיו -  אנשים בוגרים בעלי הניסיון, מחוברים לצרכים שלנו, מיומנים בניהול הגבולות ומודעים לאומץ שלנו.

רק עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך הדרך - אוחזים במטה הדרכים שלנו ומלווים בקול של היסוד החי - הכאב נגלה לנו אחרת. הוא ניראה כאובייקט, כישות שאנו יכולים להתיידד איתה, אפילו להזמין אותה לקפה, או  להרחיקה.  ובעיקר ללמוד ממנה. בשלב הזה הכאב שלנו אינו ממש שלנו, הוא חלק מכאב גדול, הנוכח בעולם שאנו שותפים בו. הכאב ההוא לעיתים מבקר גם במרחב.

בסיפורים של הפרק הפעם נחזור עם המבוגרים שבחבורה, אפרת ושאולי, אל ילדותם ואל הכאב שנולד שם, ואל המבט החדש שלהם על הכאב, על הילדות. ונדבר עם איתי על טראומות ילדות חד פעמיות, על טראומות נשנות ואיך הן משפיעות על האפשרות לחיות חיים מלאים. נדבר על הזיכרון, על כוחו המתעתע  והמכונן,  ונרחיב בשאלה - למה כל כך חשוב להתאמץ ולצמצם את הנגיעה בכאב עד שלב הזה במסע,  למרות הצורך, הכמעט בלתי נשלט, לחזור אליו, או לחלופין לנסות להימנע ממנו.

פרק עשירי: התיידדות עם הכאב האישי חלק שני

בשונה מגיבורינו מהשיחה הקודמת, שחוו את הכאב בילדות, ירון ורונית חוו את הטראומה כבוגרים. ומשום כך, תהליך ההחלמה הוא תהליך של הזכרות -  להיזכר בכוחות, במשאבים וביכולות שהזינו אותם בימים ובשנים שקדמו לטראומה, ולהשתמש בהם כדי להתיידד עם הכאב, להתרחב ולהמשיך הלאה.

הסיפור של ירון ורונית, שמסופר באמצע המסע, לא דומה לסיפורים שמסופרים, לרוב, בקבוצות תמיכה, או לכל מי שמוכן להקשיב. למי שחווה טראומה יש צורך עז לחזור ולספר את סיפורו, בסביבה שתבין את מה שעבר עליו מתוך ניסיון אישי.

הסיפור, שהוא לרוב חזרה על פרטי האירוע, גובה בדרך כלל מחיר כבד של חוויה מחודשת של הטראומה, כשהגוף לא ממש מבחין בין מציאות לבין הסיפור. השחזור לא בהכרח מסייע בתהליך ההחלמה. לפעמים להיפך. ולכן, השיתוף הפעם נעשה כחלק מתהליך ההחלמה, דרך סיפור בקבוצה שמבינה את הכאב, אך לא נדרשת לפרטים ולשחזור כדי להיות ולתמוך.

כשתקשיבו הפעם לסיפורים של רונית וירון, הצעירים בחבורה, נסו להקשיב בין המילים לחלקים שהם בוחרים להשמיט, לדלג. ונסו להבין -האם זה מהימנעות וחשש, או מתוך מתוך נקודת מבט חדשה? איזה תפקיד יש לקהל המאזינים? האם הם באמת רק קהל או שהם למעשה גם שחקנים חשובים בסיפור?

בשיחה עם איתי נדבר על:

• מה אבד בטראומה,
• ואיך אפשר לנסות ולהשלים עם המציאות והאנושיות המורכבים שנגלים כשהתמימות נסדקת,
• על המשותף בין טראומה מינית וטראומה צבאית,
• על הקשר הזוגי הבנוי מהיזון חוזר במקום היררכיה או מלחמה-
• והקשר בין כל אלה לחיוניות.

הרחבה

פוסט טראומה פוגעת במעגלים הכי אהובים (תופעה מדבקת)
להבריא מהלם קרב זה אפשרי - סוף לפוסט טראומה: ראיון עם איתי אלטשולר ברדיו מורשת  בעקבות הסיפור של איציק סעידיאן

פרק שניים עשר: התחברות וחיזוק השורשים האישיים

לכל אדם יש חיים שלפני ושל אחרי.  החיים לפני הנשואים ואחריהם,  לפני הטיול הגדול -ואחריו. ובהקשר הרחב יותר- התרבות עליה צמח, והיצירה שייצור, הדורות שלפניו והילדים שהוא מגדל.

אך מי שחווה חוויה טראומטית חווה חיתוך, ניתוק. כעץ ששורשיו נחתכו.  אותם השורשים שמחברים אותו אל הקרקע, מייצבים, מזינים ומאזנים - נגדעים.

כמו העץ, אפשר להצמיח שורשים, להתחבר מחדש. ריפוי השורש והחזרת הרציפות להיסטוריה האישית הם חלק חשוב בהחלמה, ובו זמנית מתאפשרים בזכות ההחלמה.

היכולת לחוות חיים מלאים קשורה, בקשר בל ינותק, ביכולת להיות נטוע בעולם ובעבר האישי והכללי.

בפרק זה נפגוש את אפרת ושאולי, שמוצאים כל אחד את דרכו לצימוח שורשים חדשים וחיבור לאדמה ממנה צמחו.

ונדבר עם איתי על:

• סוגי השורשים השונים
• הדרכים למוצאם ולהצמיחם דרך המפה האישית
• על אלה שרצוי לייבש
• על ההפתעות בגילויים לאורך הדרך
• ועל כוחה של תמיכת עמיתים.

אבל קודם כל- נחזור לאפרת ושאולי, בבית קפה קטן....

הרחבה

פרק ארבעה עשר: אינטגרציה בין מי שהיינו למי שאנחנו עכשיו

אנחנו לקראת סוף המסע. זהו זמן של החלמה. זמן של הלחמה. אם הטראומה היא שבר, ההחלמה היא איחוי. שילוב, מיזוג.

בשיחות האחרונות דיברנו על חיבורים בעולם הריגשי , על השתלבות חברתית דרך מעגלי תמיכה ועל הצמחה של שורשים לחיבור בזמן אל העבר הרחוק וההשתייכות.

היום נדבר על התהליך החיבור  של האני שלפני הטראומה ושל האני הנמצא בתהליך ריפוי מתקדם.  איך מצורפות האיכויות שהיו בנו לפני הטראומה לכוחות ולחוכמה שנולדים בתהליך הריפוי

ונחזור אל רונית שפריחתה החדשה טבעית לה, ונגלית לסביבה עוד לפני שהיא מנסה לקרוא לה במילים.

ונדבר עם איתי

• על הקשר בין איחוי לפרידה,
• על האתגר באיחוי למי שלא חווה "אני " קודם,
• כמו נפגעים מילדות,
• והאם זה נכון שאין שלם יותר מלב שבור

הרחבה

לגעת בלב העולם
יצירה כאינטגרציה

פרק שישה עשר: מהלכי סיכום ותוכניות להמשך

גם לתהליך ריפוי יש סוף. הייתי רוצה לדמיין את הסוף כחציית קו שבו הכאב והסבל נותרים מצידו האחר. אך זה לא בדיוק מה שקורה. הם, יחד איתי ממשיכים הלאה, רק שהכוח המניע עכשיו הוא החיות. והם? נשארים- עולים, יורדים אך נמצאים בהיזון חוזר, כחלק שווה מחלקי האחרים. הם אינם השולטים. אני לא מגדירה את עצמי יותר דרכם.

סוף המסע הוא רגע מורכב. מצד אחד-נראה כסיומו של מסע ארוך, מתיש, מפחיד. ומצד שני מרגיש כאילו עבר בצעד אחד . רגעים רבים נשמטים מהזיכרון ועיניים מביטות קדימה. ועם הסיום מגיעה הפרידה.

יש שהפרידה קשה להם, יש המושכים את הפרידות , עומדים בדלת ומסרבים ללכת. ויש המקצרים אותן מאוד ועוזבים בחטף. במסע , הפרידה היא חלק בלתי נפרד מהריפוי, והיא נחווית בקלות הולכת וגוברת.  כך, גם הפרידה מבית יונה ומהשותפים לדרך היא עוד אחת המפרידות ונחווית ככזו.

וככל פרידה גם בה יש מידה מסוימת של המשכיות. בפרק סוף המסע נפגוש את כל הרבעה בשיחת הסיכום ונגלה שסיום הסיפור מבחינתנו, הוא רק עוד פרק מבחינת גיבוריו ברצף הרב ממדי של חייהם. והם , בניגוד אלינו לא רוצים למשוך את הסופים אלא כמהים לפרוץ קדימה, אל החיים המלאים.

ננסה להבין עם איתי ממה הם נפרדים בעצם:

• נדבר על פרידה והיצמדות
• על Happy endings
•  ועל סוגים נוספים של סופים

פרק פתיחה לעונה השנייה

בפרק זה אספר על התוכניות שלי לעונה הקרובה ועל האפשרות שלכם המאזינים לקחת חלק בעונה זו בדרכים שונות.

לחיות על הקצה - דור שני להלומי קרב

בפרק זה יש לי את הזכות לארח את הבת שלי בר מיה אלטשולר ולשוחח עימה בכנות על החוויות החיים שלה כבת להלום קרב שהבריא. בהקלטת הפרק היתה לי הזדמנות להקשיב לדברים שמעולם לא שמעתי, ולראות בפרספקטיבה מה זה להיוולד ולגדול לבית שחיים בו על הקצה, כפי שבר מיה הגדירה זאת, ואיזו סוג של שגרת חיים נוצרת בבית כזה. הפרק הזה דרש כנות ואומץ מצד שנינו ואני גאה לשתף אתכם בחוויה.

למרות הכול אני חי וקיים פרק ב - דור שני לניצולי שואה

בפרק השני חדוה טרגר מפגישה אותי, איתי אלטשולר, שוב עם הפחד שעובר מדור לדור ומספרת לי על הדרך שהיא מצאה כדי להביסו. היא משתפת באומץ במתח שבין ישראליות שלה לבין הניסיון להיות גאה בשורשים שמהם ינקה ויונקת. בסןף הפרק יש לה גם מה להציע לנו, בני הדור השני, הסכיתו ושמעו.

על השיר 'לחש מתנגן'

מספרת חדוה:

"אוד עשן משואה נותרתי, גל-עד דומם למשפחתי זו תחושתי כבת לניצולי שואה מרומניה שגילתה פרטים רבים מחיי אומללותם של הורי ומשפחתם בתקופת המלחמה הנוראה מכל ...רק בסוף ימי חייהם התגלו לי פרטים על הורי, ניצולי שואה.... . 'שירים מארץ החיים' הפכו כשליחות של בת לממש צוואה שהותירה לה האם - להמשיך ולספר לדורות הבאים עד כמה סבלו היהודים ברומניה ומה חשיבותה של מדינה ליהודים."

מילים: ד"ר חדוה טרגר וברכה אלמוג ז"ל, שאף היא בת לניצולי שואה מפולין.
לחן: חדוה טרגר.
עיבוד מוזיקלי: דניאל טל.
שירה: חדוה טרגר (קצ'ולארו)

העברה בין דורית - אנרגיה מתחדשת הנולדת מטראומה

מדוע חשוב לעשות כל מאמץ להחלים, ואפילו רק חלקית, מפוסט טראומה מהזווית המשפחתית. 
לְמה יש יותר משקל בעיצוב שלנו בעקבות טראומה לסביבה או לתורשה? 
לְמה יש יותר משקל כדור שני להורים טראומטיים לסביבה או לתורשה? 
מה זו הורשה אפיגנטית ומה הקשר שלה לפוסט טראומה? 
מה יכולים להרוויח ילדים של שורדי טראומה ובמיוחד ילדים של אלה שהשתקמו מפוסט טראומה?

להיפגש עם המוות להתכונן לחיים

פוסט טראומה  ומפגש עם המוות הולכים יד ביד  אם נועדו וגם אם לא.  האורח בפרק הנוכחי מציע וממליץ להתכונן למפגש זה, למפגש הבלתי נמנע עם המוות. זאת מתוך הכרות אישית ומטלטלת.

דוד רנוב, האורח שלנו,  הוא ארכיטקט בהכשרתו, אדריכל של מקומות, ומהחלוצים של הבניה האקולוגית או בניה בת קיימא בישראל. והוא  כאן בפודקאסט כי הוא בעל ניסיון עשיר כהלום קרב מתמודד. הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, שעשה דרך ארוכה מאז.  

בימים אילו ( קיץ 22) מגיש לנו דוד ספר חדש ומרתק עץ הקץ  יצירה עתירת ניסיון ודמיון ספר המפגיש:

• מקום ותהליך
• חיים ומוות
• פוסט טראומה וניסיון לריפוי, ריפו עצמי.

בפרק נדבר על מקומות : מקום בטוח ומרחב מאיים,  מוות כמקום שהולכים אליו, החלמה וריפוי כמקום להגיע אליו, על בוסתנים ובריכות ובעיקר על עצים.  אך בראש ראשונה נדבר על עץ הקץ שהוא גם ספר, גם מקום וגם תהליך.

פוסט טראומה, טיפול תרופתי וסמים שאלה של ריבונות

חוסר האימון המתהווה אם תוך זמן קצר ואם לאורך תקופה ממושכת גורמת  לאדם לחוש שהוא אינו בעל יכולת, שהוא אינו ריבוני להחליט על עצמו ובעצמו . הוא מאבד התחושה שיש לו כלים להתמודד עם המציאות  כפי שהיא באה לפתחו לטוב ולפחות טוב.

התבססות חוסר האמון העצמי וצמצום תחושת הריבונות והעצמאות תהינה מהסמנים להיווצרות  תגובה פוסט טראומתית. אך אמון בעצמי וריבונות הם הכי נדרשים בשביל תהליך הריפוי והתאוששות.

פוסט טראומה ותרופות פסיכיאטריות לטקסט המלא של הפרק

music:

• Turku, Nomads of the Silk Road - Lesgi
• Charlie Lewis - For Us

טראומה ובגידה חלק ב' בגידה חברתית

חווית הבגידה הינה מרכיב משמעותי ומשפיע בהתהוות פוסט טראומה ובהשלכות ארוכות השנים  על חייהם של הסובלים ממנה. בחלק הקודם הרחבתי על בגידת הגוף ובחלק זה אתמקד באספקטים החברתיים של חווית הבגידה. אתייחס לבגידה בתוך המשפחה לבגידה הקהילה והמדינה ואף לחוויית הבגידה של המין האנושי כולו. אך כהרגלי לא אתאר רק את הסימפטומים אלא אדבר גם מסלול אפשרי לפתרון וריפוי.