פוסט טראומה, טיפול תרופתי וסמים שאלה של ריבונות
שואלים אותי לא פעם, לדעתי על פוסט טראומה וטיפול תרופתי או על שימוש בקנביס רפואי או לחלופין על תהליך ריפוי בעזרת סמי הזיה ( שזה די אופנתי לאחרונה) והתשובה שלי לצערם של השואלים אינה קצרה ואינה כל כך חד משמעית ולא חד ממדית. ואולי היא דווקא כן חד משמעית, והיא עונה על מה שלא שאלו אותי, היא עונה בשפת הריבונות ובתשובה זו אני רוצה לשתף אתכם עכשיו.

איך גונבת לנו הטראומה את הריבונות?
שיתוק הוא אחת התגובות המקובלות והטבעיות לאירוע טראומטי לאיום או לתקיפה. חוויה של פחד גדול מדי גורמת לגוף להיכנס למצב של שיתוק וקיפאון; השרירים נדרכים עד כדי התקשות, האוויר נתקע בגוף, הנשימה נעצרת ולעומת זאת הלב פועם במהירות ובעוצמה של שור מתפרע. המתח שנוצר בין התנהגות הלב, המעידה על מאמץ פיזי עילאי, לבין חוסר התנועה השרירי מפיץ בגוף תחושה של חוסר אונים וכשל מערכתי. האדם מרגיש שאבדו לו הכלים לגונן על עצמו, ולהבטיח את קיומו. את החוויה הזו ניתן לכנות אימה.
לעיתים האימה מסתיימת במהירות ומתחלפת בפחד המאפשר פעולה, ולעיתים ההתעוררות היא איטית וממושכת. מוכרת תופעה דומה אצל בעלי חיים החוצים את הכביש המופתעים ע"י פנסי מכונית; לרגע הם קופאים, לעיתים הרגע הזה הוא ארוך מדי והמכונית מתנגשת בהם והורגת אותם, לעיתים הרגע הזה קצר כהרף עין ומסתיים מהר, כשמנגנון ההגנה מתעורר, והם נמלטים על נפשם. חווית האימה משאירה חותם עמוק ברוח האדם, בנפשו ובגופו.
מערכת יחסי האמון המערכתיים שלו מתערערים. הכשל המערכתי למול האימה זורע באדם את הספק ביכולתו להגן על עצמו ולהבטיח את קיומו. האימה זורעת את הספק, שהגוף אכן יוכל לנצל את משאביו בעת הצורך.
ריבונות ויחסי אימון בגן השעשועים
לעיתים הפגיעה ביחסי האמון מתרחבת ומתפשטת אל תחומים רבים, שכלל לא היו קשורים למקור הפגיעה באמון. היכולות הללו מתדרדרות במדרון חלקלק כאילו גולשות במגלשת ענק בגן השעשועים. לדוגמה פגיעה באמון ביכולתו של הגוף להגיב למצבי סכנה: לברוח או לתקוף, יכולה להתרחב לחוסר אמון ביכולתו של הגוף להודיע מהימנה על רעב או צמא. חוסר האמון מתבטא בהטלת ספק, בכך שהגוף יודע מה הוא צריך. דין צורך זה כצרכים אחרים: שינה, יציאות ועוד. משבר האמון לא נעצר רק בצרכי הגוף הוא יכול להתרחב לתחום של צרכי הנפש כגון, מגע, חום, אהבה ותשומת לב. העדר האמון צף ועולה במהלך החיים שלאחר חווית האימה, ההתכחשות לדרישה למימוש צורך זה או אחר משפיעה על התפקוד. כל התכחשות מעצימה את אי-האמון. בצורה זו נוצר ומתרחב הנתק בין הגוף והנפש; במילים אחרות ביני לבין גופי, ביני לבין עצמי.
חוסר האימון המתהווה אם תוך זמן קצר ואם לאורך תקופה ממושכת גורמת לאדם לחוש שהוא אינו בעל יכולת, שהוא אינו ריבוני להחליט על עצמו ובעצמו . הוא מאבד התחושה שיש לו כלים להתמודד עם המציאות כפי שהיא באה לפתחו לטוב ולפחות טוב.
התבססות חוסר האמון העצמי וצמצום תחושת הריבונות והעצמאות תהינה מהסמנים להיווצרות תגובה פוסט טראומתית. אך אמון בעצמי וריבונות הם הכי נדרשים בשביל תהליך הריפוי והתאוששות.
רצון ספונטני וטבעי של המתמודד עם פוסט טראומה הוא להיתמך, להישען ולהעביר אחריות לתרופה, לסם או לאדם. הכמיהה להיות מטופל ממש כלומר להעביר אחריות לאדם אחר: איש מקצוע קרוב משפחה או זר משמעותי, היא שיקוף של גניבת הריבונות.
סביבה ותנאים המעודדים ריבונות ובניית אמון בעצמי הם הכרחיים להנעת תהליכי שיקום וריפוי מפוסט טראומה או מניעת היווצרותה.
תרופות פסיכיאטריות וסמים - מי צריך ריבונות בכלל העיקר שלא יכאב
הכאב הנפשי והפיזי שחווה המתמודד עם פוסט טראומה הוא מר כלענה ולא פעם הוא ממש בלתי נסבל. הרצון להקל על כאב ולו במעט הוא מובן. דינו של הכאב הנפשי כדין הכאב הפיזי. הן תרופות פסיכיאטריות והן חלק מסמים מספקים את ההקלה הזו. אך גם להקלה יש מחיר והוא העמקת גניבת הריבונות. הנוטל תרופות מרשם או משתמש בסמים ללא מרשם הופך לתלוי תלות הולכת וגדלה בקביים שבהתחלה עזרו לו ללכת ואחר- כך הופכות אותו לנכה שאינו מסוגל לזוז ללא קביו. ובכל זאת, אין דנים אדם עד שלא עומדים במקומו. כמו בסוגיות רבות אחרות בחיים גם בסוגיה זו אין תשובה פשוטה וגורפת. אך חשוב לציין שמהאספקט של הריבונות אין הבדל בין תרופות מרשם לקנאביס רפואי או סמים אחרים כל אלה מעמיקים את גזל הריבונות שהחל עם הטראומה. אלא אם כן נעשה בהם שימוש מושכל ומכוון להחזרתה של הריבונות. ועל זאת מייד.
טנגו הריבונות – תרופות סמים ומסע ריפוי מפוסט טראומה
כפי שכבר ציינתי, התרופות הפסיכיאטריות או הסמים מתחילים כסוג של קביים. אף לא אחד טוען שאילו או אילו מרפאים או פותרים בעיה עמוקה כלשהי. אך הם מצליחים ליצור לפחות בהתחלה תחושה של שקט שהמתמודד עם פוסט טראומה כל כך כמהה אליה.
יחד עם ההמלצות לשימוש בעזרים אילו מתלווה הקביעה השגורה בפי אנשי המקצוע שמפוסט טראומה אי אפשר להירפא, ולכן עדיף ללמוד איך לנהל את הסימפטומים. הקביים הכימיים הם חלק מכלי הניהול של הסימפטומים. וכאן אני הקטן איתי אלטשולר חלוק על כל הגדולים המלומדים ובעלי הניסיון, לדעתי, כן אפשר להירפא מפוסט טראומה. זו לא דרך קלה, לא נוחה ולא מהירה אך השימוש הבלתי מושכל ומתוכנן בתרופות מרשם או סמים הופך אותה לבלתי אפשרית.
מה היא החלמה מפוסט טראומה איך היא נראית ואיזו שינוי עובר המחלים בתהליך, זה דיון לשיחה אחרת.
אז מה כן?
תרופות פסיכיאטריות וסמים כחלק מתוכנית שיקום בשלבים
כפי שאולי הבנתם מדברי הקודמים אני אינני משתייך למפלגת המתנגדים לתרופות הפסיכיאטריות בכלל ולא בהתמודדות עם פוסט טראומה בפרט וזה הדין גם לגבי קנביס רפואי. אך ודאי שאני מגנה את מדיניות רשום ושכח או רשום והישאר במעקב שאינה מלווה תהליך שיקומי מלא. תהליך המחזיר עקב בצד אגודל את הריבונות לאדם, הריבונות שנגזלה ממנו בעטיה של הטראומה. גזל שאחראי על חלק בלתי מבוטל מהסימפטומים הפוסט טראומטיים.
מטרתה של תוכנית השיקום אינה להביס את הסימפטומים, אם כי חלק נעלמים בעצמם במהלכה, אלא להחזיר או להקנות למתמודד כלים ומיומנויות שיקוממו אותו כאדם ריבוני השולט בחייו הפיזיים, הרגשיים והרוחניים. לעיתים נקודת הפתיחה במסע ריפוי היא כל כך נמוכה והמתמודד כל כך מוחלש שאין אפשרות להתחיל ללא קביים, וכאן יש חשיבות עליונה לעזרים הכימיים. מי שנפצע בגפיו ( כמוני) נותח ושכב זמן רב במיטה ללא תנועה יודע; שבמסע השיקום, בתהליך הפיזיותרפיה, הקביים הם השלב הראשון ולעיתים אף השני אך לאחר מכן יידרש המשתקם ללכת בכוחות עצמו. לנוע לבד אולי בדרך חדשה, אולי בסגנון אחר או יציבה שונה, אך בכוחות עצמו.
השימוש בתרופות במהלך שיקומי הוא כשימוש בקביים, זמני בלבד, לעומת הריבונות והבעלות שהיא כאן בשביל להישאר מעתה ועד ליומנו האחרון.