העברה בין דורית אפיגנטיקה ופוסט טראומה - פרויקט היסוד החי

העברה בין דורית אפיגנטיקה ופוסט טראומה

אנחנו לא בוחרים מתי ניוולד, איפה נבוא לעולם ולא מי יהיו הורינו. אך לכל אלה ישנה השפעה על מי שאנחנו היום ואיך הגענו לשלב הזה של חיינו.  מה המשמעות של העברה בין דורית השאלה לְמה יש יותר משקל בעיצוב שלנו לסביבה או לתורשה יש זקן ארוך, ואני לא בטוח שישנה תשובה כל כך חד משמעית. למען האמת עם הזמן והתקדמות המדע התמונה רק מסתבכת.

העברה בין דורית – אנרגיה מתחדשת הנולדת מטראומה
איתי אלטשולר /
July 25, 2022

בפודקאסט הזה בחרתי להתמקד בפוסט טראומה ולכן נעשה זום אין משמעותי.  נשאל  כמה שאלות  קשות ומעניינות מאוד:

  • מה מידת ההשפעה של הטראומות של ההורים שלנו על מי שאנחנו?

או במילים אחרות

  • אם הורינו סובלים או סבלו מפוסט טראומה האם התגובה שלהם יכולה או  אולי חייבת  לעבור גם אלינו בלי שנחווה כל מפגש עם אירוע או אירועים טראומטיים?

שאלה מעניינת נוספת היא  

  • מה אורך החיים של הטראומה והשלכותיה  עם הפנים לעתיד האם העברה הבין-דורית  נמשכת לעד?
  • האם יש לנו מה לעשות בנידון או גם על ילדינו נגזר הפור? הגם עליהם להעביר מדור לדור את משאה הכבד של הטראומה? או מה המשמעות של היות דור שלישי לשואה או דור שלישי לנפגעות תקיפה מינית?

בהמשך תעלינה עוד שאלות שנציג אותן כשהן תגענה אז  בואו נתחיל.

חיוניות בחינוך

העברה בין דורית

הסיפור שלי כמו, הסיפור של כולנו, מתחיל לפני שהגענו לעולם וכך אני פותח את ספרי

חודשים ספורים לאחר שנפטרה סבתי רוזה שיבר, אמה של אימי, יצאתי לאוויר העולם. נולדתי לזוג הורים צעירים ויפים בשלהי האביב, בראשיתו של הקיץ של שנת 1963. הם נשאו את יופיים כתיבת אוצר הגונזת בחובה את חבלי ילדותם וסבלות עברם. הורי, כרבים אחרים, עשו מאמצים רבים השתלב בחיי הארץ הזאת כפי שהבינו אותה. הם למדו, עבדו ובעיקר האמינו באתוס שהוביל להקמת המדינה. ובכל זאת היו בודדים, בדידות שהביאו מאירופה של מלחמת העולם, אירופה שהייתה מקום בלתי אפשרי לילדים יהודים כפי שהם היו. הורי היו ניצולי שואה, הורים שילדותם הייתה ילדות של מלחמה, של מוות, אובדן, נטישה, רעב ופחד. לא היה להם שמץ של ניסיון אישי בילדות נורמלית, ולא היה לצידם אף לא אדם אחד, שינחה אותם איך לגדל ילדים. הורי עשו את המיטב להעניק לי חיים אחרים. הם חזרו ואמרו ׳אנחנו רוצים שלך תהיה ילדות יותר טובה מזו שלנו, ילדות אחרת, ילדות נורמלית׳, ואמנם זכיתי לילדות רגילה.

  • אז מה הכול היה כתוב מראש ואני הייתי באמת  רק שחקן משנה בהצגה של עצמי?
  • האם אני הייתי  רק חייל משחק בשדה הסטטיסטיקה שהסיכוי שלי ללקות בהלם קרב היה גבוהה ב 30% משאר בני גילי עם רקע שונה?
  • האם רק מלחמה או אירוע קרב כל שהוא צריך היה להזדמן עבורי כדי  להגשים את ייעודי?
  • האם ההורים שלי בחינוך שלהם ובהתמודדות שלהם עם עברם עיצבו אותי בדרך כזו שאהיה יותר רגיש יותר פגיע ופחות חסין למפגש עם מלחמה?

אז המחקר העכשווי  גורס שהתשובה לשאלה היא כן ולא או יותר לא מאשר כן.  התחום המחקרי שמתמודד עם הסוגיה הזו הוא אפיגנטיקה.

מה משפיע יותר הורשה או סביבה?

אז מה זה אפיגנטיקה?

המונח כפי שאנו מכירים אותו כיום הופיע ב שנות ה-90, אז נעשה שימוש בו בכמה משמעויות שונות. ההגדרה המוסכמת כיום של המושג אפיגנטיקה כפנוטיפ יציב, תורשתי, הנובע משינוי בכרומוזום ללא שינוי ברצף ה-DNA.  

במילים פשוטות - אפיגנטיקה היא היכולת להדליק או לכבות גן מסוים ברצף הגנטי כתוצאה מהשפעה של נסיבות סביבתיות.  הדלקה או כיבוי שעוברים בתורשה דור אחד בלבד, ללא שינוי ברצף הגנטי עצמו ללא שינוי ב DNA.

אם הרצף הגנטי משול לתזמורת הרי שהגנים עצמם משולים לכלים וההפעלה או הכיבוי שלהם משול למנגינה. נסיבות חיים שונות מייצרות מוסיקה שונה מאותם גנים. ודוגמא לכך היא ההבדלים המוכרים בין תאומים בעלי מטען גנטי זהה.

אפיגנטיקה

הורשה ללא שינוי ברצף הגנטי

העברה בין דורית, אפיגנטיקה ופוסט טראומה

ההתפתחויות של התחום הובילו חוקרים לחפש שינויים משותפים גנטיים או אפיגנטיים  של שורדי טראומה למיניהם. מחקר מרתק בנושא הוא מחקרה רחל יהודה.

רחל יהודה היא חוקרת בתחום הפסיכיאטריה ומדעי המוח, מנהלת המחלקה לחקר מצבי הפרעת דחק פוסט-טראומטית בבית הספר לרפואה של "מאונט סיני" בניו יורק.

רחל יהודה בתחילת דרכה בחקר הטראומה עסקה ביוצאי מלחמת וייטנאם, באותה תקופה הם עדיין לא הוכרו כסובלים מהלם קרב.

בעקבות כך היא החלה להתעניין גם בקבוצות אחרות. בקליבלנד, שם גרה בילדותה, היה ריכוז גדול יחסית של ניצולי השואה, וכך הגיעה לחקירת השאלה האם ניתן למצוא מכנה משותף בין נפגעי הטראומות השונות.

יהודה החלה לחקור עוד בשנות ה-90 את הגנטיקה של ניצולי שואה, ובמחקרה שהתפרסם בספטמבר 2016 - "מחקר גן טראומת השואה" - היא מראה כי שינויים גנטיים שנבעו מהטראומה שעברו ניצולי השואה יכולים לעבור לצאצאיהם באמצעות "הורשה אפיגנטית" - הורשה שלא באמצעות הגנים המוכלים בDNA .

מחקר זה דירבן את העוסקים בתחום לחקור עוד את אוכלוסיית הדור השני לשואה וצאצאיהם וכן אוכלוסיות נוספות שנחשפו לטראומה.  לבחון מידת השפעתה של הטראומה על הדור הבא למשל מחקר שעסק בנשים שהיו בהיריון בעת שחולצו ממגדלי התאומים וילדו לאחר מכן.

מחקר זה ודומיו מהווים תחילת דרך להבנה כיצד התנאים הסביבתיים של ההורים משפיעים על שינויים גנטיים בילדיהם שלא באמצעות הגנים המוכלים ב-DNA.

מחקר זה ונוספים אחריו מראים שילדים של שורדי טראומה יכולים ללקות בתגובה פוסט טראומטית בלי שהם יחשפו בעצמם לאירועים טראומטיים, וזאת בשל העברה אפיגנטית. 

העברה בין דורית וטראומה מה המשמעויות של  המחקרים

  • אז ככה טראומה לא משפיעה רק על הנפש אלא אף גורמת לשינויים גופניים משמעותיים שינויים שהם עצמם יכולים לעבור לילדים הן מהאם והן מהאב.
  • מה שמעודד בגילוי זה שהשינוי הזה,  שהוא אפיגנטי ולא גנטי מלא הכולל שינוי ב DNA,  השינוי לא עובר לדור השלישי.
  • מה שעוד יותר מעודד שכשם הטראומה כאירוע סביבתי משפיעה על הפעלה או דיכוי של גנים כך גם הטיפול, הפעילויות והנסיבות בחיים יכולים להשפיע לטובה על המימוש הגנטי.

ירושה אפיגנטית PTSD  והטבח ברואנדה

כדי לחזק תובנה זו אספר לכם על מחקר מרתק של אוניברסיטת בר אילן בשיתוף בינלאומי הבוחן כיצד משפיעה דרך ההתמודדות של שורדי טראומה על חיי ילדיהם. כפי שכבר הבנו מחקרים שנעשו בקרב בני הדור השני לשואה מלמדים כי ילדיהם של ניצולי שואה שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), והם גם נמצאים בסיכון גבוה ל-PTSD בעצמם. ממצאים דומים עולים ממחקר שהוביל פרופ' עמית שרירא יחד עם ד"ר בנימין מולוב מבר-אילן ושנטל מודהגורה, תראפיסטית ניצולת הטבח ברואנדה. לאחר 25 שנים מאז טבח בני הטוטסי ברואנדה, נראה שההשפעה הבין-דורית קיימת גם שם. מעשי הזוועה שלהם היו עדים אנשי טוטסי הותירו חותם בילדיהם הבוגרים, אף אם נולדו אחרי 1994, השנה שבה התחולל רצח העם. 

במחקר השתתפו 60 זוגות של הורים ניצולים ו-60 מילדיהם הבוגרים. כולם השיבו על שאלון בנוגע למצבם הנפשי. נמצאו שלוש קבוצות הורים: כשליש סבלו מפוסט טראומה מורכבת (CPTSD) - קטגוריה אבחנתית חדשה הכוללת התקפי חרדה, סיוטי לילה וזיכרונות מערערים; הם חשו חסרי אונים והתקשו לקיים מערכות יחסים קרובות. כרבע ויותר מההורים סבלו מ-PTSD מהסוג 'הפשוט', חיו מחדש את האירועים הטראומטיים ואת האובדן ונרדפו על ידי תחושת איום. הקבוצה השלישית והגדולה ביותר (40%) לא סבלה מתסמיני PTSD  והייתה עמידה באופן מפתיע. תחושות האבל של ההורים מהקבוצה השלישית לא שיבשו את חייהם ברמה שהגיעה לאבחון קליני.

אני מעוניין לחדד נקודה כלשהיא, ואחר כך נמשיך בתיאור המחקר.

למי שמקשיב ותיק לפודקאסט הזה העמידות של הקבוצה הגדולה אינה מפתיעה כלל.  לאורך כל פרקי הפודקאסט אני חוזר מזכיר את היסוד החי כמנגנון טבעי ומולד המאפשר להתמודד עם טראומות בכל סדר גודל. מגנון שאם הוא מתפקד כראוי ובדרך כלל הוא הוא מתפקד כראוי מאפשר לנו גוף נפש ורוח להתאושש מחוויות טראומטיות. במחקר זה הוא התגלה גם לחוקרים כמובן בלי שהיו מודעים לו ולכן גם הופתעו.

נחזור שוב  לממצאי המחקר ביחס להשפעות על הילדים.

נמצא, שככל שתסמיני ההורים היו קשים יותר, כך היו גם התסמינים שמהם סבלו ילדיהם הבוגרים. ילדיהם הבוגרים של ההורים מקבוצת ה- פוסט טראומה המורכבת סבלו מהרמה הגבוהה ביותר של טראומה משנית – טראומה משנית היא טראומה שעוברת מאדם לאדם מטפל או קרוב משפחה.

 הילדים על אף שנולדו לאחר הטבח חוו סיוטים הקשורים בטבח, היו חסרי מנוחה ודרוכים דריכות-יתר.

לדברי החוקרים, הורים אנשי טוטסי שהיו דגם להתמודדות ודיברו בפתיחות על האובדן שלהם, לא יצרו טראומה משנית אצל ילדיהם, תופעה המוכרת גם בקרב משפחות של ניצולי שואה. לא ברור מדוע חלק מהניצולים מעבירים את הטראומה לדור הבא בעוד שאחרים אינם מעבירים אותה. ידוע שפגיעות לטראומה עשויה להיות מוּרשת באופן גנטי ואפי-גנטי, אך גם האופן שבו ההורים מתמודדים עם מצוקה הוא כנראה גורם בהעברה הבין דורית, מאחר שהעברת הטראומה קשורה, בין היתר, לאופן שבו הסיפור מסופר.

פודקאסט

פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי

האזנה

העברה בין דורית העברה של חוסן ויכולות התמודדות

מחקרים הם תמיד מעניינים ומאירי עיניים אבל היקפם מוגבל והם מציגים מבט צר כלשהו על בעיה מורכבת וסבוכה כמו סוגיית ההעברה הבין-דורית. לא צריך מחקר כדי לדעת שהורים מורישים לידיהם דברים רבים הרבה לפני פטירתם. חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

המחקרים שתיארתי קודם מתמקדים בעיקר בקשיים בהפרעות ובסבל שעובר בין הדורות. חשוב וראוי לציין שאם אילו עוברים בין הדורות כך  גם הכוחות, החוסן ואסטרטגיות ההתמודדות עוברים מדור לדור.  המחקרים מציינים שהשיח הפתוח הוא שמקטין העברה הבינדורית של PTSD. אולי זה נכון, אבל יכול להיות שדווקא הכוחות והיכולות של ההורים הם שמאפשרים להם, בין השאר, לנהל שיח פתוח על הטראומה. והכוחות האלה, או היסוד החי במיטבו, הם שעוברים לילדים בהעברה אפיגנטית ומונעים מהם לסבול מסימפטומים פוסט טראומטיים.

כידוע אם מחקר ובלעדיו ההורים שלנו גם הם מודל להשראה וחיקוי לטוב ולרע במודע וללא מודעות. הדרך שבה אנו מחזיקים את גופינו, הדרך שאנו מבטאים את עצמינו, גם הדרך שבה שאנו  נפגשים עם החיים ובמיוחד הדרך שבה מתמודדים עם משברים איומים וטראומות. בפרקים הקודמים בשיחות עם חדוה, בר וישראל ראינו איך כולם שאבו תעצומות מהוריהם על אף השוני באסטרטגיות התמודדות של ההורים.

מי ששורד טראומה  הוא בראש ראשונה winner   מי שמתמודד עם פוסט טראומה ויכול לה אפילו באופן חלקי הוא סוג של גיבור-על והכוחות שלו כוחות העל עוברים בירושה אפי גנטית או אחרת. זאת צריכים לזכור בני ובנות הדור השני לכל סוג של טראומה.

חלק מבנות ובני הדור השני חשים שהם חיים בצילו של האדם הטראומטי. ובטעות, כמוני, הם  חושבים  שהם מתמודדים בתחרות הסבל, שבה הם תמיד מפסידים,  כלומר שהסבל האישי שלהם לעולם לא יכול להשתוות לסבלו של ההורה. אך בעולם הממשי, אם יש צל יש גם שמש. השמש הזו  היא היא הכוח של השורד המאירה ומחממת וטוענת בעוצמה את דור ההמשך וכדאי לו לדור ההמשך, להנות ממתנה זו, מתנת האנרגיה המתחדשת הנולדת מהטראומה.

פוסט טראומה - הריפוי חשוב בראש ובראשונה  עבור הילדים

ראינו שטראומה משמעותית מורכבת או פשוטה משפיעה על הדור הבא אם בדרך גופנית ע"י תורשה אפיגנטית ואם על ידי השפעה  בדרכי התנהגות ותגובות של הורים בעת גידול ילדיהם. למדנו שלהבנה אינטואיטיבית זו יש ביסוס מחקרי ראשוני.  

הבנו שלא רק הפגיעות והרגישות הפוסט טראומטית עוברות לילדים אלא גם הכוחות היכולות והאומץ יכולים לעבור לדורות הבאים.

מסקנה חשובה מהדיון בנושא העברה הבין דורית, בעיני לפחות,  שחובה על מתמודדים עם פוסט טראומה לשאוף לעבור תהליך ריפוי אם לא בשביל עצמם אז לפחות עבור הדורות הבאים.

והדבר העיקרי והחשוב ביותר שצף בפרק זה היא היכולת והזכות של בני הדור השני ליהנות  מאנרגית השמש הטראומטית , שמש שלפעמים גם מטילה גם צל.

בקשה לי לבני הדור השני צאו מהצל והפיצו את אור השמש של השורדים של המנצחים ברכות

ריפוי עצמי מפוסט טראומה

שדות החובה מסומנים *


האימייל לא יוצג באתר.

Skip to content