בחירה בחיים - דור שני לניצולי השואה - פרויקט היסוד החי

בחירה בחיים – דור שני לניצולי השואה

הסיפורים של חדווה וישראל שניהם בני הדור השני לניצול השואה השפיעו עלי עמוקות. במקרה או שלא במקרה גם אני בן הדור השני לניצולי השואה. השיחות עם שני האורחים שלי בפודקאסט 'פוסט טראומה מסע ריפוי עצמי' השפיעו עלי באופנים שונים: חשתי הזדהות עמוקה איתם וראיתי קווים משותפים בהתמודדות שלנו ובבחירות שלנו בעיקר בבחירה שלנו בחיים.

בחירה בחיים – זווית אישית
איתי אלטשולר /
July 1, 2022

שיטת אלטשולר והשואה

שיטת אלטשולר שיטת היסוד החי יונקת את מקורות השראתה ומקור סמכותה מחוויית החיים של השואה שעברה אלי כנראה מהרגע שנולדתי. הדור השני לניצולי השואה ספג מהוריו, כפי שכבר הספקתם לשמוע בפרקים הקודמים, מנעד של רגשות, דרכי תגובה ונקודות מבט מגוונות: תעצומות נפש מיוחדות במינן במקביל לחיים בצל פחד תהומי ובלתי מידתי בעליל. כמו גם הם גם אני זכיתי או נועדתי או נגזר עלי לחיות  גם בנקודות הקיצון הללו. במבט לאחור אני רואה את חיי כניסיון  לאזן בין הקטבים האלה להגיע לשקט פנימי שיאפשר לי להקשיב היטיב לקולו של היסוד החי המביע את עצמו בעזרת קולי הפנימי.

הלם קרב ובני הדור השני לשואה

היותי בן לניצולי שואה הפך אותי ליותר מועד ללקות בהלם קרב. רק שנים אחרי שנפצעתי, התמודדתי עם הפגיעה הנפשית שמקורה בצבא והחלמתי, למדתי שבני הדור השני כמוני מועדים ללקות בהלם קרב ברמת סיכוי גבוהה יותר ב 30% מבני דורם ללא רקע כזה. אבל לשמחתי לכל מטבע יש שני צדדים. היותי בן לניצולי שואה העלה את הסיכוי שלי להחלים  בשל תעצומות הנפש שפגשתי בבית והיו מודל לחיקוי. כמו שסיפרו ישראל וחדוה בראיונות איתם בדרך כל כך מעוררת השראה בעיני. העברה הבן דורית שני פנים לה פגיעות ורגישות למול כוח הישרדות וחוסן

הצוואה בחיים של ניצולי השואה

לפני נמשיך הלאה אני רוצה להביא בפניכם את מנשר הניצולים כדי למחיש את המורשת שעליה גדלנו ברובינו בני הדור השני לניצול השואה . מנשר הניצולים הוקרא לראשונה כקריאה לעולם כולו ע"י ניצול השואה צבי גיל. המנשר הובא  בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה - ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות". הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב, 11 באפריל 2002.

אם נדע קצת על הדובר אני מאמין שנקשיב לדבריו אחרת אז..

צבי גיל נולד בשנת 1928 בזדונסקה וולה, פולין. הוא נכלא בגטו בעירו ובקיץ 1942 נרצחו רוב בני משפחתו במחנה ההשמדה חלמנו. צבי גורש לגטו לודז' ומשם לאושוויץ ולמחנות עבודה בגרמניה. הוא הצליח לברוח מרכבת שהסיעה אסירים והגיע לכפר בגרמניה, שם שהה עד השחרור. בשנת 1945 עלה צבי גיל לארץ והשתתף במלחמת העצמאות. הוא ריכז את סיקור משפט אייכמן מטעם רשות השידור, סייע בהקמת הטלוויזיה הישראלית והיה מרכז מערכת החדשות בטלוויזיה. כמו כן היה דובר רשות השידור, מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית ומפיק תוכניות תעודה.

צבי גיל מנשר הניצולים
צבי גיל קורא את מנשר הניצולים ביד ושם 2002

מנשר הניצולים

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945 ,נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם - אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" - היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

גבולות בריאים - איך להגיד לא ולהישאר בחיים

בשיחה היום אני רוצה לשוחח על שני נושאים הקשורים זה בזה וחובקים זה את זה האחד הוא הצורך לעלות מן הפחד והשני הוא הבחירה בחיים.  אך ראשית אני רוצה שנמפה את האיכויות של הפחד [ונשמע בקולה המוכר והנעים של סימה רעייתי קטע מתוך ספרי הדן בנושא. אז בבקשה סימה.]

פחד אימה וחרדה

מתוך ספרו של איתי אלטשולר 'לחיות את היסוד החי'

פחד

בשיח הציבורי נשמעים קולות שונים ומגוונים בהתייחסות אל הפחד; יש המנסים לדחוק את ביטויו  לקרן זווית ומסרבים לתת לו לגיטימציה, תולדה של חינוך ותרבות מאצ'ואיסטית. יש המשתמשים שימוש מניפולטיבי בפחד כדי לשלוט ברצונותיהם של האנשים ובמעשיהם. שימוש ציני ואגרסיבי בחששות האנושיים, לשם עשיית רווחים כלכליים פוליטיים ואחרים. שימוש המעודד, מחזק ותומך בהפיכתם של הפחדים לחרדות. העלאת היסוד החרדתי של החברה מערער את יכולת האמידות של הקבוצה ושל כל פרט בתוכה. אך יש בציבור גם קבוצה קטנה ומצומצמת המקנה לפחד את מקומו הטבעי הן במרחב השיח והן במעשה.

הפחד הוא ידידו הטוב של האדם אפילו יותר מהכלב. הפחד הוא הכלי שניתן לאדם ולבעלי החיים כדי להגן על עצמם לשמור על גופם, נפשם ורוחם, כדי להמשיך לקיים את עצמם ברמה הבסיסית ביותר קרי הישרדות: פיזית נפשית ורוחנית. ללא הפחד היו היצורים החיים מכניסים עצמם למצבים, שמסכנים אותם, גורמים לפגיעה בהם או גורמים להשמדתם. המילה פחד מציינת התעוררות גופנית הכוללת מתח שרירים מוגבר, האצה בפעולות הלב והדרכות חושית כללית, לקליטת מירב אינפורמציה הסביבתית שתעזור ליצור החי לנהוג בתבונה – קרי להגן על עצמו לשם המשך הישרדותו השלמה והתקינה. זה הוא מצב גופני שלעיתים מתואר בספרות האבולוציונית כמנגנון 'תקוף או ברח'.

ההערכות הגופנית היא יכולת מולדת, אך מושאי הפחד או זיהוי הגורם, אליו יש להגיב בפחד הוא חוויה נלמדת. ילד קטן אינו נרתע מחום חזק או מאש עד שהוא לא מתנסה בכאב שקשור למגע עימם. ההתנסות המאיימת והמכאיבה מרחיבה את מאגר הנתונים, שנכנה אותו מעכשיו 'סל הפחדים', ומפעילה את מנגנון הפחד. כל פעם שצץ שביב מידע הכלול ב'סל הפחדים' הפחד מופיע כלומר הגוף נדרך ועובר למצב הכן. התופעה הזו משותפת לנו ולבעלי החיים לדוגמה: הכלב נירתע מבני אדם לאחר שחווה התעללות, על אף שנטייתו הטבעית היא להתקרב אליהם ולחפש את חברתם.

 

הפחד מתעורר לא רק כתוצאה מסכנה או מאיום פיזי אלא גם כתוצאה מהתנסות בפגיעה בצרכים הרגשיים כגון: חום, אהבה, בטחון, ובצרכים הרוחניים כגון: חרות ומשמעות. כל חוויה שנחוות כמסוכנת ברמה הפיזית, ברמה הנפשית או ברמה הרוחנית מרחיבה את מאגר הנתונים. הגוף מגיב לכל אחד מהנתונים ב ׳סל הפחדים׳ באותה צורה.

אימה

האימה היא אשת לוט של הפחד. חוויה של פחד גדול מדי גורמת לגוף להכנס למצב של שיתוק  וקיפאון; השרירים נדרכים עד כדי התקשות, האוויר נתקע בגוף, הנשימה נעצרת ולעומת זאת הלב פועם במהירות ובעוצמה של שור מתפרע. המתח שנוצר בין התנהגות הלב, המעידה על מאמץ פיזי עילאי, לבין חוסר התנועה השרירי מפיץ בגוף תחושה של חוסר אונים וכשל מערכתי. האדם מרגיש שאבדו לו הכלים לגונן על עצמו, ולהבטיח את קיומו.

לעיתים האימה מסתיימת במהירות ומתחלפת בפחד המאפשר פעולה, ולעיתים ההתעוררות היא איטית וממושכת. מוכרת תופעה דומה אצל בעלי חיים החוצים את הכביש המופתעים ע"י פנסי מכונית; לרגע הם קופאים, לעיתים הרגע הזה הוא ארוך מדי והמכונית מתנגשת בהם והורגת אותם, לעיתים הרגע הזה קצר כהרף עין ומסתיים מהר, כשמנגנון ההגנה מתעורר, והם נמלטים על נפשם. חווית האימה משאירה חותם עמוק ברוח האדם, בנפשו ובגופו.

מערכת יחסי האמון המערכתיים שלו מתערערים. הכשל המערכתי למול האימה זורע באדם את הספק ביכולתו להגן על עצמו ולהבטיח את קיומו. האימה זורעת את הספק, שהגוף אכן יוכל לנצל את משאביו בעת הצורך.

לעיתים הפגיעה ביחסי האמון מתרחבת ומתפשטת אל תחומים רבים, שכלל לא היו קשורים למקור הפגיעה באמון. לדוגמה פגיעה באמון ביכולתו של הגוף להגיב למצבי סכנה: לברוח או לתקוף, יכולה להתרחב לחוסר אמון ביכולתו של הגוף להודיע מהימנה על רעב או צמא. חוסר האמון מתבטא בהטלת ספק, בכך שהגוף יודע מה הוא צריך. דין צורך זה כצרכים אחרים: שינה, יציאות ועוד. משבר האמון לא נעצר רק בצרכי הגוף הוא יכול להתרחב לתחום של צרכי הנפש כגון, מגע, חום, אהבה ותשומת לב. העדר האמון צף ועולה במהלך החיים שלאחר חווית האימה, ההתכחשות לדרישה למימוש צורך זה או אחר משפיעה על התפקוד. כל התכחשות מעצימה את אי-האמון. בצורה זו נוצר ומתרחב הנתק בין הגוף והנפש; במילים אחרות ביני לבין גופי, ביני לבין עצמי.

 חרדה

החרדה היא מעין מוטציה של הפחד הרצוי והטוב. בעוד שהפחד קיים ומופיע כדי להגן עלינו הרי החרדה היא תגובה מערכתית מלאה לאיום שלא קיים, לאיום וירטואלי. קיימת תגובה מלאה לאיום וירטואלי פרי מוחנו, או כמעט פרי מוחנו.

כל חרדה מבוססת על יסוד של פחד אמיתי שהתנסה בו האדם ונאגר ב'סל הפחדים' לימים שיבואו. השתבשות המערכת גורמת לגוף להגיב לאירוע פעוט שהתרחש במציאות ללא מנגנוני בקרה המציינים מה מידת הסכנה או האיום. הגוף מתכונן ומגיב לכל אירוע כאילו הוא עניין של חיים ומוות.

מקור הגירוי שמעורר את החרדה יכול להיות מחשבה או מהלך דמיוני שמתרחש אך ורק בתוך הראש, מחשבות בלבד שאין בהם כל איום ממשי פיזי, אך מבחינת האדם הן מציאותיות מאיימות והרסניות לא פחות מכל איום גשמי. הגוף עצמו אינו מבחין בין מקור האיום האם הוא חיצוני או פנימי, מבחינתו האיום הוא איום ויש להיערך אליו.

החרדה יכולה להיות כל כך קיצונית שהתגובה אליה תהיה אימה והמערכת כולה תגיב כפי שתיארתי קודם. שבירת מעגל הקסמים, צמצומם של החרדות ושיקום מערכת האמון במערכת התרעה וההגנה יכול להתבצע בשלושה שלבים עקרוניים:

  • שיפור מערכת יחסי האמון גוף נפש – היכרות מחודשת.
  • חווית ההבחנה בין חרדה לפחד. (חוויה ולא הבנה – ההבנה היא פשוטה ומהירה.)
  • התיידדות עם החרדה זיקוק הפחד מתוכה והחזרתו לסל הפחדים.

לסיכום: הפחד הוא תחושה חיונית לשם הישרדות; אימה היא חוויה בה הפחד נכשל לבצע את תפקידו ולהבטיח את ההישרדות וחרדה היא תגובת פחד אוטומטית ללא סיבה ממשית.

להתמודד עם דיכאון ויאוש קיומי

הבחירה בחיים אינה דבר קל ואף לא מובן מאליו. הפתרונות הפילוספיים התודעתיים והנסיון להשתלב בחברה, לא היוו גורם משכנע. מצאתי את עצמי נאבק לצוף. מטפס בהתמדה מבורות אפלים, ללא אנרגיה לחיות. בודד ומאוכזב. ביקורתי וכועס.

הגעתי לשיטת אלטשולר במקרה בזמן מלחמת לבנון השניה. מילותיו של איתי אלטשולר "לנצח ברכות" אותן שמעתי בראיון טלויזיה מזדמן בתוך הדי המלחמה, חדרו אלי פנימה והדהדו. ביקשתי ללמוד עוד. גיליתי שיטת לימוד שונה לחלוטין שנגעה בנשמתי, בגופי ובתודעתי, שגילתה והרחיבה את היסוד החיי שבי.

למדתי להקשיב לעצמי ולזהות את אותם הידהודים פנימיים עדינים שמורים לנו את הדרך המתאימה לנו. למדתי לראות את הצרכים והגבולות שלי בדרך שונה וברורה. גופי ונשמתי למדו לזהות את הקצב הפנימי, את משמעות האיטיות. התחלתי להכיר את עצמי ממקום אחר. מקום פחות שופט, מקום מרחיב ומאפשר. מקום שמייצר אפשרויות נוספות בכל עת ומרחיב את היסוד החי שבי. אותי.

נ.

פחד ואימה ובני הדור השני לשואה

 

ישראל שפיזר בשיחה איתו טבע את המונח 'להעלות מן הפחד' כאילו הפחד אינה ישות שיש להתגבר אליה או רגש שיש להתמודד איתו, אלא בור עמוק ושואב שיש לעלות ממנו יש לטפס ממנו אל המציאות הרגילה. החוויה של ניצולי השואה ושל בני הדור השני במשך היא חוויה של תפקוד בעולם אחר  בעולם הבור, בעולם של בור הפחד הניצב תדיר מול המציאות הרגילה.

חדוה טרגר בשיחתה מספרת על ילדי הארץ בני קריית חיים שלא ידעו פחד, שלא הכירו את העולם הזה שלה, קיום שעורר בה קנאה עמוקה ורצון לחיות בעולמם.  חווית חיים שעוררה בה רצון להשתייך לָעולם הרגיל שאין  בו בורות כאילו.

אך האמת היא שלא מדובר על פחד כלל, כי כבר הסברנו שפחד הוא דבר טוב ומגן, אלא מדובר על אימה. למעשה מדובר על בור של אימה מצמיתה ומשתקת שבכל רגע נתון יכול לפתוח פיו ולבלוע את מי כבר שמכיר אותו. האימה הזו בדיוק היא מהות של הפלנטה האחרת של ק. צטניק. מבור האימה  הזה יש להיזהר ומהבור יש להיחלץ בכל כוחות הנפש האפשריים.

 

מערבולת הטראומה ומערבולת ההחלמה

פיטר לוין בספרו 'להעיר את הנמר' מתאר את הכוחות המשחקים בעולמו של התמודד עם פוסט טראומה כשתי מערבולות הנאבקות זו בזו: מערבולת הטראומה ומערבולת ההחלמה. כשמערבולת הטראומה מזכירה את בור האימה.

הדימוי של מערבולת מצייר טוב יותר את כוח המשיכה למטה אל הקרקעית של ההוויה הטראומטית, כוח משיכה המטביע אותנו.

ואילו הבור השואב טוב יותר לתיאור ההוויה הטראומטית כסביבה לחיות בתוכה. הבור כדימוי מוצלח להמחשת השאיפה לטפס ממנו אל עבר החיים המלאים. הבור ממחיש ביתר שאת כמה מסע ההחלמה הוא פעולה אקטיבית וייזומה הדורשת כוחות רבים.

הצטרפות למסע ריפוי עצמי

הרגע שלך לחיות חיים מלאים

לפרטים

השואה מכפילת כוח של פגיעות וחוסן

כשנפצעתי במלחמת לבנון הראשונה, ולימים תעורר בי הלם הקרב עוצמתו הייתה גדולה שבעת מונים כי האימה שפגשתי בבית היוותה מכפיל כוח לאימה שחוויתי בשדה הקרב. ובתהליך הריפוי העצמי טיפסתי שוב ושוב במעלה בור האימה בהתחלה גם ביום וגם בלילה וכשהבסתי את החלומות  נותרו לי הימים למאבק.

בשיחות עם חדוה וישראל שמענו חיוניות עוצמתית ומתפרצת הבוחרת בחיים על אף ולמרות הקושי. מניסיוני האישי ומהתבוננות סביבי הבחירה בחיים לא כצורת דיבור אלא כדרך חיים היא  הדבר השני שזכו בני הדור שני בצד ההכרות עם בור האימה. ההבנה שהחיים אינם מובנים מאליהם משותפת לניצול השואה לדורותיהם. לא כהבנה פילוסופית או דתית, אלא כהבנה קונקרטית יומיומית וזמינה ללא כל תלות במה שאני או במי שאני. ההבנה הזו  הובילה ומובילה, לדעתי, לבחירה בחיים כמעשה מתמיד, ומעשה מקדים ראשוני והכרחי עבור מי שמחליט לעלות על דרך הריפוי, ריפוי מפוסט טראומה לסוגיה.

ההחלטה הזו אינה סתם החלטה רגילה אלא החלטה מכוננת כמין בחירה ביעוד.  החיים עצמם הם ייעוד ולא צריך ייעוד מלבדו. זו אמירה חזקה ופשוטה בו זמנית. אילו חיים סוּפר ממשיים ונשגבים בו זמנית.

אני רוצה לסיים ולשתף אתכם ברגע שבו מתחתית הבור בחרתי בחיים והפעם קטע נוסף  'מתוך לחיות את היסוד החי'  ( עמ' 38 ) הפעם בנימה מאוד אישית .

לחיות את היסוד החי הספר

לפרטים ורכישה

לעיון

בחירה בחיים

...לי לא היתה ברירה, אלו היו חיי אז. אני זוכר יום אחד שבו הייאוש משך אותי אל התהום, התשישות הפילה אותי לקרשים, הגוף בגד בי ולא נותרה לי סיבה לחיות.

החלטתי לשים קץ לחיי.

ברגע ההוא עמדה בפני הברירה לחיות או למות כשתי ברירות שוות ערך ומשקל. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שחשתי בעלות מלאה על חיי. שום דבר כבר לא היה מובן מאליו, אפילו לא החיים עצמם, שעליהם אנו שומרים לרוב בכוח האינרציה.

בחרתי בחיים –   בחרתי לחיות.

הרגשתי אז שאני מצטרף למשפחה גדולה של אנשים, משפחה גדולה של יהודים, שאחרי השואה ועל אף הזוועות שלה בחרו בחיים. בחרו לחיות. הרגשתי שהבחירה הזו הפכה אותי לחלק ממשהו גדול ממני. הרגשתי גאוה על השייכות הזאת.

השייכות הזאת גם הבדילה אותי, לתחושתי, והפכה אותי לזר בקבוצה אחרת של יהודים בני הארץ הזאת שבחרו ובוחרים אחרת. קבוצה שעיצבה את האתוס הציוני וקידשה אותו בדם, קבוצה שטיפחה את פולחן ההקרבה עד מוות, קבוצה שהעלתה על נס את המתים למען ובו זמנית פחדה פחד אימים מהמוות עצמו.

המוות היומיומי של החולים והזקנים, של הילדים והמתאבדים, נקבר מחוץ לגדר התודעה של הקבוצה הצברית, מחוץ לתודעה שלנו. המוות השגרתי הוא חלק חשוב ונפלא מהחיים עצמם. הוא הגבול שמקנה לחיים משמעות ומאפשר לנו לשמוח במה שיש, ולא לראות דברים רבים כמובנים מאליהם.

 

רק חלק קטן מכל הדברים הללו הבנתי אז, ומה שהבנתי בוודאי לא הבנתי וקלטתי ברמת מורכבות ובהירות כזאת. אך היום ההוא היה, בכל מקרה, הנקודה בזמן שבה השתנה הכיוון של חיי: מהתרסקות לבניית שלבי הסולם זה אחרי זה, מצניחה חופשית לטיפוס בו, ממבט פנימה ולמטה לתנועת עיניים לכל הכיוונים: פנימה והחוצה, למעלה ולמטה אחורה וקדימה. נקודת תפנית אינה נתפסת בשעה שהאדם נמצא בה, ניצב עליה.

 

הבחירה שלי בחיים היתה ציון דרך משמעותי שבו כרתי ברית מחודשת עם היסוד החי שבי, ויכולתי לראות את חיותו גם באנשים אחרים.

להרחבת קריאה

שדות החובה מסומנים *


האימייל לא יוצג באתר.

Skip to content