להחליף תפקיד מוקדם מדי – ילדות הורית
איזה מחיר אני משלם על כך שאני עושה משהו שאני לא בשל לבצעו? איזה מחיר פיזי ונפשי אני נדרש לשלם ומתי? כל אחד מאיתנו התנסה בחוויה של לעשות משהו מוקדם מדי. לפעמים אפילו הצלחנו במשימה, באתגר. מה המחיר שאנו משלמים הבנו מאוחר יותר וגם הבנו מאוחר יותר כמה לא בשלים ומוכנים היינו אז. זה גם הסיפור של ילדים הוריים שבעל כורחם נדרשו להפוך הורים להוריהם בטרם עת. ישנם משפחות שהגורל, הנסיבות וההיסטוריה המשפחתית הובילה את אחד ההורים או שניהם לא להצליח למלא את תפקידם כהורים, כמובילי משפחה, כמבוגרים אחראיים. החלל שמותירים אילו לא נשאר ריק ואחד הילדים, צעיר ככל שיהיה, נשאב באל כורחו למלא אותו. הוא הופך להורה במשפחה: הוא מתקתק, הוא מחליט, הוא מטפל, הוא לוקח אחריות מלאה - הגדולה בסדרי גודל מכתפיו הצעירות. האם זו העברה בין דורית או היפוכה? ממבט ראשון ושני הילדים האלה ראויים להערצה ולכבוד. אם טורחים ומתבוננים יותר לעומק הלב נכמר על אובדן הילדות, על אובדן התמימות ועל אובדן הביטחון שילד שואב מהוריו בצעירותו. המחיר שילדים אילו משלמים במשך שנים רבות גם לאחר שהקימו משפחה משלהם הוא מורכב וכואב. על הכאב והאומץ, על החרדות והתשוקות של ילדים אילו ועל פתרון שאולי אפשרי לאבדן הילדות שלהם תוכלו לקרוא כאן.
ומה עם הילדות שלי – ילדה הורית
האם אני ילדה הורית או ילדה של אמא ואולי גל גם וגם. אמא כל כך קשורה אלי והאמת שגם אני אליה. היום אני קצת פחות מבולבלת , אני יודעת שלא היתה לי ילדות כמו לכולם. האמת שאף פעם לא הייתי באמת ילדה. כבר בגיל 6 היא בקשה שאביא לה את האוכל למיטה. להכין אותו לא היה פשוט אבל כמו כל דבר אחר הצלחתי גם בזה. כל כך אהבתי לשמוע אותה אומרת 'את יודעת כמה אני גאה בך כמה אני אוהבת אותך ילדה של אמא'. לפעמים היא הוסיפה 'תמיד רציתי שתהיה לי אמא כמוך'. היום אני לא יכולה להזכר במשפטים האלה בלי להרגיש כעס ועלבון בלי לשמוע בתוכי צעקה אילמת 'ומה איתי? מה עם אמא שלי? איפה היית אמא, אמא שלי. שאני שמועת את הביטוי הזה ילדה הורית אני אומרת לעצמי זו אני ובו זמנית אני מוצפת כעס שאין לי בגוף מקום בשבילו.
הייתי ילדה הורית ואיפה ואני היום
אני כילדה הורית, אני תמיד כל כך דרוכה כל כך קשובה לצרכים של אחרים. אני תמיד מתייצבת לפני שקוראים לעזרה תמיד נכונה להיות שם עושה, פותרת, מנחמת, מעודדת, להיות משמעותית. אני בספק אם אני בכלל יודעת מה אני מרגישה מה קורה אצלי בפנים. הקולות בחוץ כל כך חזקים של הילדים, של בעלי, של ההורים שלי שכבר זקנים עכשיו שאני לא מצליחה לשמוע את הקול הפנימי שלי. אני לא יודעת מה אני בעצמי מרגישה. הייתי רוצה לדעת לאזן את העוצמה של הקולות אלה הבאים מבחוץ ואלה שכל כך שקטים בפנים. אני כמהה לקצת שקט, לא, אני כמהה להרבה שקט שבו אוכל לשמוע את עצמי. הייתי רוצה לבנות סביב עצמי גבול או אפילו חומה שתגן עלי מעצמי שתשמור אותי לפחות קצת בפנים אצל עצמי. אולי אז אגלה שאפשר להיות משמעותית בלי לטפל באף אחד רק מעצם היותי מעצם קיומי.
אם היה הקורס שמלמד רק חלק מהדברים האלו הייתי עוזבת הכול ונוסעת אפילו עד קצה העולם כדי לקבל את עצמי חזרה.
מה קורה לילדה הורית שהופכת להיות אמא באמת של תינוק ולא אמא קטנה למבוגר? מה מפחיד אותה? למה היא משתוקקת?
הייתי ילדה הורית - רוצה להיות אמא אחרת
רק שגדלתי הבנתי שהיתה לי ילדות אחרת שהייתי ילדה הורית. תמיד חשבתי שככה זה אצל כולם. שכל החברות לוקחות חלק משמעותי בניקיונות ובכביסות וגם בבישולים. הייתי בטוחה שלהיות אחות גדולה זה אומר לטפל ולדאוג לאחים הקטנים ברמה היומיומית. שהייתי בת 16 הייתי גאה שאני יכולה לעשות הכל בבית שמחתי שאני לומדת ומתרגלת את כל מה שאני צריכה כדי להיות אמא מושלמת. לא הבנתי אז לפחות לא באופן עמוק שגדלתי בבית לא מתפקד. בבית שאמא לא הייתה ממש אמא. ואני מאז שאני זוכרת את עצמי מלאתי את מקומה. על כל דבר היא התייעצה איתי מה להכין לארוחת צהרים ובאיזה שעה להשכיב את הקטנים ומה להגיד לאבא שהוא איחר לשוב הביתה. זו לא היתה באמת התייעצות היא צפתה ממני לתשובות, לתשובות בוגרות והחלטיות, ואני באופן אוטומטי מלאתי את התפקיד שהיא ייעדה לי.
אף כי לא ממש עזבתי את בית, לפחות לא באופן הרגישי, הבנתי משיחות עם חברות מהתארחות בבתים אחרים שיש קשרי משפחה אחרים שבו הילדים ילדים וההורים הורים. משפחות שבהן לילדים יש חופש וקלות דעת, שיש זמן פנוי, והם אינם צריכים לקבל החלטות לא להם. המפגש זה פתח לי עולם והוביל אותי למספר תובנות אבל לא הרבה יותר.
פחדתי להיות כמו אמא שלי
המשבר התחיל כשנכנסתי להריון הראשון. להריון התלוו תמונות ילדות, שהעדפתי לשכוח, של אמא חלשה ומבוהלת חסרת אונים המביטה אלי במבט נואש. לא הצלחתי להרגיש דבר מלבד כעס על הימים ההם שנגזלה ממני הילדות. לאט לאט אל תוך הכעס התנגבה החרדה, אולי לא חרדה פחד של ממש, שגם אני אהיה אמא כזו. הפחד פשט בכל גופי. הוא התעצם שדמיינתי שהוא מרעיל ומדביק את מי שאני נושאת ברחמי. הפחד חדר לחלומותי ומילא אותם בתמונות מימים עברו שאת מקומה של אמא לקחתי אני כפי שאני נראית היום. כל מי שדיברתי איתו על מה שהרגשתי חזר ואמר ממה את מפחדת אין סיכוי שיקרה לך הרי את כל –כך חזקה כל כך עצמאית. ידעתי שהם צודקים ובכל זאת ניקר בי הספק, ספק שבשעות הערב הפך לחרדה של ממש. לאחר שביתי נולדה המשיך לרדוף אותי החרדה שהכל רק עניין של זמן שאהפוך להיות כמו אמא שלי ואגרר להיות תלותית ולא מתפקדת. בגלל הפחד אני מתאמצת להיות עצמאית, אולי אפילו באופן מוגזם, ולא מבקשת עזרה מאף אחד אפילו כשאני קורסת. היתי שמחה להפטר מהחרדה הזו ולהיות בטוחה במי שאני בלי הקול של השד הזה שרודף מימי הילדות
לא רק בנות תופסות החלל שמתרוקן גם בנים. הם אולי ממלאים אותו בדרך אחרת אך המחיר שהם משלמים לא פחות מכביד.
ילדות הורית - לשבור את המעגל של אבא
אבא שלי לא סתם היה אבא במשרה חלקית. הרבה אבות נוכחים בחיים של הילדים שלהם בחלקיות משרה כי הם במשרה מלאה בעבודה .יש אבות שהם במשרה מלאה פלוס. החלק הארי מוקדש למאהבת וקצת גם לבית שבו הילדים שלהם גדלים. לאבא של החבר הכי טוב שלי יש תחביב שבו הוא משקיע את מירב זמנו תחביב מוזר בעיני בניית דגמים של ספינות מלחמה. אבל אבא שלי הוא לא כזה. אבא שלי משקיע את מירב זמנו בלשרוד הוא משקיע את מירב המשאבים שלו לעבור מיום ליום ואין לו בכלל זמן בשבילי. כשאני רוצה להיות איתו אני מזמין אותו לצאת לגינה לשבת על הספסל מתחת לאלון. אני מחבק אותו ומקשיב לעוד אחד מהסיפורים ששמעתי פעמים רבות. כל הסיפורים שהוא חוזר ומספר לי לוקחים אותו לאותם רגעים שהפכו להיות גם חלק מהרגעים שלי.
להיות הגבר בבית
משלב מסוים ואינני זוכר מתי זה התחיל הפכתי להיות הגבר בבית. לא במובן המלא של העניין כפי שאתם יכולים לתאר פשוט נדרשתי ע"י החיים להחליף את אבא בדברים שגברים נוהגים לעשות בבית . עשיתי זאת בלי להתלונן בלי להחמיץ פנים השתדלתי להיות כתף איתנה בשביל אמא שגם כך החיים עם אבא החדש לא היו פשוטים עבורה. אני גאה בעצמי שלקחתי על עצמי את התפקיד הזה, ועדין אני ממלא אותו ברגעי משבר ויש לא מעט כאלה. אך אני מתקשה להתמודד עם עניין אחד שעבר אלי באל כורחי. הכאב של אבא הפגיעות שלו ולעיתים אף דרכי התגובה שלו הטביעו את חותמם בי. החוויות הטראומתיות שלו הפכו להיות חלק ממני חלק שלא הייתי רוצה לקבל בירושה. אני חש שאני מתקשה להפריד בין העבר שלו לבין ההווה שלי. שמעתי שטראומות עוברות בירושה , אבל ירושה כזו אני מסרב לקבל. אבל אני לא ייודע איך לדחות אותה איך לגלות את העצמי המסתתר מאחורי הסיפור המשפחתי שלנו. אני מרגיש שיש לי כוחות ועוצמה שמנוטרלים, שרוצים לפרוץ. דבר אחד אני בטוח שהדרך של טיפול פסיכולוגי היא לא בשבילי , אין לי חשק וסבלנות לשבת ולדבר אני רוצה לעשות לפעול להניע את הגוף לפרוץ אל העולם בעצמי בכוחותיי שלי.