התפרצויות כעס ואלימות בילדות והיום – כעס וזעם – יש סוף

התפרצויות כעס ותחושה של צורך לבטא את הכעס באלימות  לא תמיד נולדים מהרגע הזה אצלנו המבוגרים. לא פעם  הם, למעשה, זיכרון קדום הצרוב בגוף ומתעורר בספונטניות ואימפולסיביות כתוצאה מהשפלה מעלבון או רגשות מדכאים אחרים. הילדים בדרך כלל חווים חוסר אונים למול הרגשות הללו. הם מדכאים אותם או נותנים להם דרור והופכים לילדים "מופרעים". אנו כמבוגרים יכולים ללמוד איך להתיידד עם הכעס איך לשלב את הטראומות שצברנו בחיינו בצורה הרמונית ומעשירה. 

ריבוי תאונות  יכול להצביע על התהוות פוסט טראומה בילדים כמבוגרים

עד גיל 3 שבר שבתאי את ידיו פעמיים, שבאחת הפעמים היה צורך להחזיר את היד למקומה בהרדמה מלאה. אם לא די בכך התנסויותיו במסגרות החינוך לא היו מוצלחות. מפגשיו עם המבוגר המשמעותי; קרי גננת ומורה של השנים הראשונות היו טראומתיים במיוחד. מפגשים שהיו מלווים בדיכוי, בהשפלה וביחס שרירותי לא רק כלפי שבתאי אלא כדרך עבודה או כקו אישיותי. תחושתו הבסיסית של הילד היתה, שאף לא אחד, מחוץ למסגרת הביתית, אינו רואה אותו .

משפחה זה הכל - טראומה הריונית הפחתת עוברים

שבתאי הכיר את סיפור האחות ונעשו ניסיונות קודמים לערוך טקסי פרידה אך ללא הקלה משמעותית; מבחינתו היא היתה ועודנה חלק מהמשפחה - חלק נעדר. המודעות כשלעצמה לא תרמה דבר לשיפור הרגשתו ולצמצום תחושת הזעם והתפרצויות הכעס. שבתאי לא אהב את עצמו לאחר התקפי הזעם וסבל מאוד מהמחיר החברתי והמערכתי שהובילו התפרצויות.

שבתאי היה ועודנו אינטליגנטי ונבון, בעל מודעות עצמית גבוה ויכולת ביטוי מילולית מפותחת מאוד. הנחת העבודה הראשונית שלי היתה שבזכות תכונות אלו ניתן להעלות את מודעות הגופנית לתהליך התהוות הכעס ולטפל בו שהוא עוד מתון. לטפל בו ע"י פניה לעזרה של מבוגר משרה אמון או התרחקות ממוקד מעורר הכעס ( הצעתי לשבתאי לחתוך). המפגש הראשון שנעזר בטכניקת SE היה מוצלח ביותר: שבתאי גילה יכולת להקשיב לגוף למסריו, יכולת לבחור חלופות למצבי עימות והצתה אפשריים. והבחינה האמיתית להצלחה של מפגש זה ההיתה שינוי היחס של שבתאי אל הילד שהיה מקור לתגובות של כעס ואפילו תוקפנות שינוי שמתמיד מאז עד היום. אך לא לעולם חוסן, במפגש השני, שבו ניסיתי להתמקד במפגש בין- אישי יותר בעייתי, גילה שבתאי חוסר שקט בולט, חוסר ענין וטען שנמאס לו ומשעמם לו .

אחת מהנחות העבודה הבסיסיות שלי היא, שאדם, וילד גם כן, יודע בתוך תוכו מה טוב לו ומה יכול לעזור לו. לכן ששבתאי אמר לי בלשונו 'לא מתאים לי'- קיבלתי. בדיעבד אני יודע שבמעשה זה קניתי מעט מאמונו, כי ראיתי אותו .

ריפוי הוא חיבור ליסוד החי שלי

בדרך העבודה שלי הסיפור הטראומטי אינו הכרחי ובמקרה הזה אין באמת סיפור. על כן החלטתי להתמקד בחיבור הילד ליסוד החי בתוכו, או מילים אחרות למשאבים שלו, ולחזק את אמונו ביכולתם לשרת אותו ובעיקר להגן אליו. תחושת הגנה שאליה הוא שאף ואותה חיפש בהיצמדות למשפחה ולמוכר . הרגשת ביטחון שתבוא מתוכו. תחושת ביטחון אשר תאפשר ריווח של המרחב הפנימי. מרחב שמתוכו צצות האפשריות , נולדת הבחירה ומתרחב הביטחון מחד והחופש מאידך .

עיקר השינוי עושה הילד והמבוגר בכוחות עצמו ובזמנו הפרטי.

מהפגישה השלישית ואילך כל הפגישות נעשו בטבע- סביב, על, ולצד עץ אדיר מימדים רב בשנים שניתן לטפס עליו ולהסתובב עליו בקלות יחסית. במקביל קיבל שבתאי בהסכמתו שעורי בית שכללו משימות ציוריות מונחות של התנסות בהגדרת גבול הגדרת יחסים הגדרת רגשות כגון כעס ושמחה ודרכים שונות לפתור תחושות של כעס . המשימות היו באחריות שבתאי, שאכן הקפיד לעשותן עד לנקודה שהן מיצו את תפקידן במהלך הטיפול הקדשנו זמן קצר להתבוננות בציורים ולשיקוף ההחלטות שהתקבלו במהלך עשית השעורים. המעשה הציורי עצמו הוא, שמכולל את שינוי הפנימי ולא והשיחה עליו. השיחה המודעת עליו אך ורק מבססת סוג מסוים של "בעלות" על תהליך שנעשה ונטמע בגוף; כשם שהידיעה והבנת תהליך הלידה ע"י היולדת והרופאים אינה משפיע במאומה על התהליך עצמו .

העץ הנדיב לשקם את החיוניות בטבע ועם הטבע

רוב המפגשים הטיפוליים התבצעו על העץ מתוך ניסיון מדורג להתחיל לנוע ביתר חופשיות בין ענפיו. לשבתאי ולי כמנחה היה ברור שמה שמונע מתנועה חופשית במרחב העץ אינו מוגבלות גופנית או חוסר גמישות פיזית אלא חשש עמוק. במהלך הטיפול התחלנו לבחון את האפשרויות התנועתיות השונות כדי להתקדם על העץ תוך ניסיונות שלי כמטפל לנוע על העץ גם- כן כאשר הסרבול שלי היה גלוי לעין: הכרס, המשקל וחוסר הגמישות.

הבחינה של האפשרויות על העץ מילאה מספר תפקידים: העץ המיוחד הזה היה עבורנו מרחב מכיל- מרחב בטוח, יסוד טבעי בעל עוצמה ונסיון חיים. ומצד שני התנועה על העץ טמנה בחובה סיכון אמיתי שנידון ונבחן והתגמד עם התפתחות הטיפול ועם היציאה מקיפאון משיתוק אל תנועה עם אפשריות.

התמזל מזלנו, בתום אחד הטיפולים לאחר שכבר ירדנו מהעץ ועמדנו לצידו התקרבו אלינו בדהרה מספר פרות שבד"כ רועות באזור . האימה שאוחזת באדם שמסה כזו שועטת לעברו היא עצומה. שבתאי היה קפוא הוא זעק לעברי ואני הייתי מבוהל בעצמי. לא היה בידי מה לעשות וצעקתי אליו 'רוץ טפס על העץ'. תוך שניות הוא היה עליו מוגן ובטוח . עץ שהיה יסוד של סיכון ופחד הפך למפלט האולטימטיבי. שבתאי יצא מאימה וקיפאון למעשה בכוחות עצמו וללא חסות מבוגר. הפחד לא עזב אותי והפרות לא חדלו משעטתם התחלתי לרוץ לעברן בנחישות לא פחותה משלהן בעודי צועק בעוז. לבסוף הן נעצרו וגם אני לאחר מספר שניות של בחינת המצב סובבנו שנינו את גבינו וחזרנו למקום שממנו באנו הן למרעה ואני אל שבתאי אל העץ.

הזדמנות מופלאה זו שלא יכולה היתה להתרחש בשום חדר טיפולים ולא היתה יכולה להיות מבוימת בשום צורה, זימנה אפשרות חד פעמית של התמודדות מכוננת לשבתאי. לי היא נתנה תפאורה טובה לספר את סיפורו של הדלאי למה הצעיר ומפגשו עם הכלב הטורף .

בריאות נפשית אמיתית נבחנת במבחן המציאות

היום שבתאי במקום אחר. כל מי שהכיר אותו קודם אינו נפגש יותר עם הצד הכעוס באישיותו ומצין את השינוי הבולט לעין בהתנהגותו. שבתאי חי היום בתוך מרחב בחירה; בחירה מתוך כוח לא מתוך כורח. השגיו הלימודים השתפרו והענין שלו בלימודים התרחב הוא אינו סובל מהתפרצויות זעם וממפגשים אלימים עם ילדים או מבוגרים. היום הוא מוכן להתנסות בחוויות חדשות בתחומים שונים. ומעבר לכל זה הוא מלא חיים בכל המישורים. גם בתקופת מלחמת לבנון השניה גילה שבתאי רוגע ונינוחות מפתיעה ביחוד על רקע פחדיו הקודמים מפיגועים, תוקפנות וגילוי אלימות, והגיב בקנה מידה לאיום האמיתי שנשקף לו בנסיבות הקיימות .

משך הטיפול היה כעשר פגישות טיפוליות של שעה וחצי שביניהם עבד שבתאי בהתמדה וברצינות ועזר לעצמו להתחזק ולהתרחב אך תהליך הריפוי האמתי התחיל עם רגע לידתו ונזקף לזכות יכולת הריפוי העצמי של שבתאי בחיבורו ליסוד החי, למשפחתו ולכל מי שיכול היה לראות אותו כנזר הבריאה , ולתת לו את התחושה שהוא אכן רואה אותו כך. המעשה הטיפולי בעיני הוא מעין השלכת אבן למים בעקבותיה מתרבות האדוות ומפיצות את הריפוי לאזורים בלתי מוכרים ובלתי צפויים אשר צמאים למגע מרפא .

סיפור מקרה זה מדגים במידה מסוימת את דרך העבודה וחלק מהנחות התאורטיות של שיטת אלטשולר. סיפרו של שבתאי הוא מקרה פרטי כשם שכל מפגש בין-אישי הוא מקרה פרטי יחיד ומיוחד. הצלחתו של טיפול זה אינה ערובה להצלחה זהה של טיפולים אחרים (לא מבחינת הכלים והטכניקות ולא מבחינת המשך), אך היא אבן יסוד איתנה במשכן התקוה. תקוה שריפוי אפשרי, מהפצעים שחורטים בנו בני האדם אירועים טראומטיים. תקוה שריפוי אפשרי הן בילדים והן במבוגרים הן בלוויית שיחזור האירועים עצמם כמקור והן בלעדיהם .

עברו שנים מאז. שיטת אלטשולר- שיטת היסוד החי כבר  לא מתמקדת עוד בטיפולים אלא בהוראת כישורים ומיומנויות לשיקום וטיפוח החיוניות ילדים כמבוגרים יכולים ללמוד ולהפנים אותם ועדיף שעה אחת קודם.