טיפול בהורים מזדקנים – דור הסנדוויץ' עושה ג'אגלינג

שחיקה נפשית בתחזוקת בתי הורים מזדקנים

הימים שלי מורכבים ממארג שלם של טיפול ועיסוק בדברים שלא חשבתי עליהם מעולם. ההזדקנות של ההורים, נעשתה באופן מדורג ובכל פעם נדרשתי לטפל במשהו אחד קטן ובעוד משהו אחר , עוד בדיקה, עוד התייעצות, ליווי לרופא כזה או אחר והינה גם הבית שלהם כבר לא נראה אותו דבר. צריך לנקות, צריך עזרה בקניות, בבישולים וכמובן כל ביקור שהיה פעם כיף לקפוץ לארוחה או לשתות איתם קפה, הפך לביקור הכולל מטלות. הרגשת השמחה וההתרגשות שהיתה לפני כל ארוחת שבת או חג, כאשר כל בני המשפחה מגיעים , תמיד לוותה בתחושת הנאה מן התבשילים ומן העליזות על כך שכולנו יחד. כעת כאשר ילדי הבוגרים עסוקים בבניית חייהם, הם ממעטים להגיע. להם ולי יש קושי לראות את המצב הנוכחי, אני נתפסת כמחוייבת ואילו הם יכולים להשתחרר מהרגשה זו. נושאי השיחה הולכים ומצטמצמים ואני מוצאת את עצמי על סף דמעות, כך גם אבי בראותו את אימי שעד לא מזמן "תיקתקה" בית על כל צרכיו.

הרגשתי שאני מתחזקת שלושה בתים בו זמנית, בית הורי, הבית של הורי בן זוגי וכן את ביתנו הפרטי. הרגשתי שאני נשחקת מהתמודדות היומיומית

איים של שפיות בזמן טיפול בהורים מזדקנים

צמצמתי את  הטיולים עם חברים וגם את הביקורים בבתי הקולנוע, כל יציאה מחוץ לבית מצד אחד מעייפת, אך מצד שני ניסיתי לעבור חוויות אחרות , אשר אינן רק טיפול מרוקן משאבים. מכיוון שהורי כבר לא יצאו להצגות או למפגש עם חברים, דאגתי לספר להם מה ראיתי, מה אני קוראת כעת וכך יצא שהם קיבלו ממני חלק קטן של הנאה. הראיתי להם תמונות ויש לציין שאף אני הרגשתי טוב יותר, השמחה שבה לליבי לרגע קט, היתה בי מעין שלווה שזה מה שמעודד אותם ומשאיר אותם בתמונה.

הכל על השולחן - התמודדות משפחתית עם מחלה כרונית

אני ממשיכה בסדר יום המכיל בתוכו יציאה לעבודה פגישה קצרה או טיול ואז קפיצה להורים. תמיד מצאתי את הזמן על מנת  לעדכן את בני המשפחה במצב. הרגשתי שאני לא לבד בקושי, בתסכול ולפעמים גם בצער ובכעס. מתוך התקשורת הרחבה עם בני המשפחה הבנתי שלא אחת ניסו ההורים ליצור רושם כי הם בסך הכל מתפקדים והכל בסדר..... שהרי המאמץ של הדור המבוגר להסתיר את הקושי הוא אדיר ולפעמים גם מוצלח , אני לא קניתי את מערך ההסתרה ועדכנתי אף אותם בכך שכעת בני המשפחה  מעודכנים במצב.

רשת תמיכה - תכנית חוסן ארוכת טווח

הצורך בתכנית ובה דרכי פעולה, הגיעה לאחר ששוחחתי עם הרופאים, שיתפתי את בני המשפחה והבנו שצריך לעבוד בעוד כמה מישורים על מנת שלא נתמוטט. ערכתי טבלאות ביקורים ושעות מפגש עם ההורים , שיחה מקדימה לפני כל ביקור כדי לוודא מה חסר בבית ומה צריך לעשות.

במקביל לעשיה האישית שלי, ביקשתי מעוד בני משפחה שיקחו חלק. התקשרות עם הביטוח הלאומי, הכנסת עזרה לבית ההורים – לתחזוקת הבית, דאגה להיגיינה אישית בעיקר של אמא וכמובן הפעלה בגבולות האפשר , ציור, הרכבת פאזל, משחקי קלפים פשוטים.

המשמעות של התכנון נתנה לכולנו תחושת שייכות, אין משהו מחוץ למעגל. כל אחד מאיתנו נותן לפי יכולתו האישית וכמובן הרגשית, שהרי מצב זה מעורר רגשות כמוסים כלפי ההורים. השיחות ביננו נותנות  לנו תחושה של אחדות ובעיקר לכידות מול הדור המבוגר והצעיר כאחד. כאשר אנו פועלים יחד  הכח גדל ולא נופל רק על אחד מאיתנו. החוסן הוא כפול מעצים את  ההורים ואותנו.

עובד/ת זר/ה...לא אצלינו

בתחילה המילה עובד/ת  זר/ה, היתה מעין מעטפת נפץ שהגיעה ואיש אינו רוצה לגעת בה. ימים ארוכים ומסעי שכנוע הצליחו חלקית, רק בצד של בן זוגי. הגיעה אליהם מטפלת צעירה  ( אחות במקצועה) , מהודו אשר גם ידעה לטפל בחמי וגם להקשיב לחמותי בימים קשים. הבית היה נקי, חמי מטופל ונקי התרופות ניתנות בזמן שקט בגופו והרבה חיוכים במרחבי הבית. אכן מעט נחת ואזור אחד פחות לטפל בו.

כעת נשאר הצד של הורי, אשר לאחרונה נותנים אותות קטנים של נכונות לקבלת עזרה מבחוץ. הדרך עוד ארוכה וצריך להתחיל בטיפול עוד לפני ההסכמה , מפני שצריך להשיג אישורים, לראיין מועמדים וכן לבדוק מול כל הגורמים המתאימים. יש לשנס מותניים וללגום ממעיין הסבלנות.