בלוג היסוד החי

התפרצויות כעס  - נא לא לחפש אשמים
שבתאי ילד בן עשר נאה עדין ורגיש ובנוי היטב הגיע לטיפול שמוט כתפיים וממעיט להתבונן בעיניים. הוא הגיע לטיפול בעקבות התפרצויות של כעס ואלימות בבית הספר. התפרצויות כעס שלא הוכרו בבית בדרגות עוצמה כפי שבאו לידי ביטוי בבית הספר. שבתאי היה אחד מתוך שניים. אחותו התאומה הופחתה בעת ההריון לאחר גילוי מומים, שבתאי נולד לבדו לאחר שהלב, שדפק לצדו ברחם אמו, דמם. שבתאי הגיע לעולם כילד מחייך מצד אחד וחרד וכעוס מצד אחר, קוטביות שליוותה אותו במשך חיו. העדר של האחות בא לידי ביטוי בכמה אופנים. בהצמדות הדוקה להורים ופיתוח היקשרות משפחתית מוגברת למשפחה הקרובה והמורחבת. בקושי בפרידה בכל הרמות ובפחד מלהכיר ולהתנסות בדברים חדשים: חוויות, אוכל, חברים ועוד. במילים אחרות מרחב פנימי הדוק ודחוס בליווי נטייה מועצמת להיצמדות.

אבא שלי הוא הלום קרב
"..אבא שלי הוא הלום קרב מאחת המלחמות , הוא "בחר" לא לטפל בעצמו. על אף הניסיונות שלנו לשמור איתו על קשר, לאחר שהתבגרנו, הכעס שהוא הביא משם, עדיין מנהל את חיינו. אנו האחים משתדלים לשמור על מרחק. זה עצוב שהוא מזדקן לבד אבל הבנו שאנו חייבים לשמור על עצמינו. כל אחד מהאחים נושא את המלחמה של אבא אל תוך חייו בדרכו שלו. אבל כולנו הבנו שאנו לא יכולים להשאיר את הפצע מדמם . כול אחד מאיתנו יצא למסע ריפוי עצמי, כדי לשבור את המעגל, ולא להעביר את כאב המלחמה לילדינו. אני לא בטוחה שהצלחנו אבל אנחנו עדין משתדלים".

מכתב הזדהות השתתפות ואמון בכוח הריפוי העצמי וראיון עם איתי אלטשולר ברדיו מורשת בעקבות האירוע המצער של איציק סעידיאן
לרעי  האמיצים, להיות הלום קרב זה לחוות בגידה, זה לחוש כעס, זה לחוש עלבון, זה להרגיש בושה, זה להיות מנודה, זה להיות בלתי ניראה.

את המושג  דור הסנדוויץ' ,שמעתי לפני כעשר שנים , ראיתי מודעה גדולה על לוח המודעות במרכז המסחרי שהציע תמיכה לאנשים אשר מטפלים בילדיהם וכן מטפלים בהוריהם, הורים מזדקנים - הורים עם מחלות כרוניות , כך שיוצא שהם למעשה דור ביניים. אז חייכתי וחשבתי איזה מזל יש לי, לא תיארתי לעצמי  שהיום הזה יגיע כל כך מהר והינה מצאתי את עצמי מטפלת באימי, אשר לאט לאט גולשת במדרונות הדמנציה - שיטיון, סובלת מכאבים בלתי מוסברים בחלקים שונים בגופה . אביו של בן זוגי , חמי היקר, נמצא  באותו תהליך, אותו עוברת אימי רק בקצב מואץ יותר. עד אז שמענו בדיחות על אנשים עם בעיות זיכרון ופתאום זה כאן אצלי בבית ממש מתחת לאף. הרגשת פחד מצמיתה ממש כמו שילד קטן פוחד מהמפלצת מתחת למיטה. לגחך או לצחוק על המצב היה הדבר האחרון שניתן לעשות.

מעבר מרעיון לתכנון בדרך לביצוע

פניקה ובחירת יועצים איך לבחור יועץ?

כל-כך נבהלתי מעקשנותו של הרעיון, להקים את בית יונה – משכן לחיוניות. מעקשונות של הרעיון להיוולד להתממש (קרא את הפוסט איך רעיון נולד), שנחפזתי לחפש יועצים, יועצים ועוד יועצים. כשילד ראשון בא לעולם נדרש יועץ הנקה ויועץ החתלה, יועץ בטיחות ויועץ בריאות  והיועץ החשוב מכולם הוא אמא שלי. גם למגדלי רעיונות יש קהל יועצים אני נעזרתי ב: יועץ עסקי, יועץ סביבתי, יועץ אדריכלות ויועץ מיתוגי.

מה קורה לרעיונות המדהימים שעוברים לנו בראש
רעיונות אבודים
האם מוכרת לך החוויה?
יש לי רעיון מדהים, מרגש, וחשוב, אולי הכי חשוב שהגיתי, שהזיתי והוא, הרעיון, חוזר שוב ושוב, ואני לא יודע איפה להתחיל – אז אני לא! והוא מתפוגג לתהום הנשיה.
הודאות
בחלק קטן מהרעיונות שלי אני עובר שלב ואני חושב שאני יודע איפה להתחיל, לא סתם יודע, ידיעה עמוקה כזו שממש אפשר לטבוע בה.

חוסר הודאות בימים האלה של הקורונה רק העצימה את הבלבול וחוסר הביטחון שהרגשתי כבר קודם.  אני לא יודעת  איך להמשיך מכאן. סיימתי שלב בחיים והקורונה תקעה אותי באמצע - וכל האפשרויות פתוחות אבל אני לא מסוגלת להכריע ביניהן. אני לא יודעת מה טוב לי, אני לא ממש יודעת מה אני מרגישה לגבי כל אחת מהאפשרויות.

החוויה של שחיקה מקורות רבים לה. בעיקרה היא תולדה של : 1. חוויה מורכבת ומתמשכת 2. התנהלות יומיומית קשה. 3. סיטואציה קונפליקטיבית בלתי פתירה. המשך והאינטנסיביות של מציאות חיים מעין זו מכרסמת בכוח החיים של אדם, בחיוניות שלו. השחיקה יכולה להתבטא במישור הפיזי. השחיקה יכולה להיות נפשית בעיקרה, ובאופן מפתיע היא יכולה להיות גם רוחנית.

לא מצליח לקום בבוקר
השעון התפרץ שוב לתוך המקום שלא רציתי לעוזבו. שוב נדרשתי לתלוש עצמי מהמטה לעוד יום עבודה מיותר. גררתי את עצמי לחדר האמבט כדי לשטוף את פני בתקווה להתעורר. כמו בכל יום זה לא ממש עזר, אבל חינוך הוא חינוך. אמא הרגילה אותי שאי אפשר להתחיל יום באמת ללא הרטבת הלחיים וציחצוח השיניים. הרגל שלא איפשר לי לקבל את הקפה למיטה בלי לקום. בחירת הבגדים היתה איטית כמו הכל בבוקר הזה אבל לא בגלל שהיה לי קשה לבחור מה ללבוש פשוט גם היום לא היה לי אכפת מה אני לובש ולא היה לי משנה מה יגידו.

האם ירידת החוסן הרגשי של העובדים בעולם התעסוקה החדש הוא צו גורל?
האם סביבת העבודה החדשה חייבת להיות קרקע פוריה לשחיקת העובדים?
האם ניתן לעצור את התשישות הנפשית של כוח העבודה הצעיר? ואם כן, איך עושים זאת?