טראומה

הסיפורים של חדווה וישראל שניהם בני הדור השני לניצול השואה השפיעו עלי עמוקות. במקרה או שלא במקרה גם אני בן הדור השני לניצולי השואה. השיחות עם שני האורחים שלי בפודקאסט 'פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי'  השפיעו עלי באופנים שונים: חשתי הזדהות עמוקה איתם וראיתי קווים משותפים בהתמודדות שלנו ובבחירות שלנו בעיקר בבחירה שלנו בחיים.

אם הפחד ואימה או חוויה של טראומה השאירו בכם סימנים וצלקות שאתם נושאים עד היום. אם אותם רגעים מגבילים אתכם היום ומצמצמים את צעדיכם. אתם בטח מחפשים דרך מעשית לשינוי המצב אתם מחפשים דרך להשאיר את הטראומה מאחור. ראשית קראו פוסט זה ואילו הקשורים אליו ותוכלו היום להתחיל לעשות משהו קטן עבור עצמיכם.  אם יש לכם צורך ומוטיבציה למשהו מעבר, לפתרון עמוק יותר בדקו את המסלול עין הנץ ומסלול  נווה ומדבר אולי מצאו בהם תשובה.

הפודקאסט 'פוסט טראומה - מסע ריפוי עצמי' הוא סיפורם של אנשים אמיצים. אנשים שיצאו לחצות את המדבר בצעד. אנשים שלקחו את גורלם בידיהם ועלו על דרך ההחלמה. הוא עוקב אחרי התחנות שהם עוברים במסעם מהחלטה לצאת למסע דרך רכישת הכלים ומיומנויות שמאפשרים לגעת בכאב ועד לסיומו של המסע עם תחושת חיים מלאים . איתי אלטשולר, מקים בית יונה ומחלים מהלם קרב, מלווה את גילת פרג ואתכם במסעות לריפוי עצמי מטראומה, דרך הכאב לחיים שמעבר. זו היא דרך שהוא מכיר היטב כמי שדרך בה בעצמו ולווה גם אחרים.

מתי אני אצא למסע ריפוי? או מתי אדם יוצא למסע ריפוי עצמי מפוסט טראומה?
לצערי, אנשים יוצאים למסע ריפוי אמיתי שיש לו סיכוי להצליח רק כשהם עם הגב לקיר, רק כשהם מרגישים שאם הם לא יעשו את זה, החיים שלהם יהיו בלתי נסבלים.
אנשים יוצאים למסע ריפוי אמיתי שהמטרות שהם רוצים להשיג בחיים שהן מאוד מאוד חשובות להם, נבלמות מסיבה כלשהי בעקבות חוויה טראומטית או אירועים טראומטיים שליוו את עברם.

ג'ודית לואיס הרמן בספרה הקנוני 'טראומה והחלמה' קובעת "שלא יבלבלו לכם את המוח החלמה מטראומה היא אפשרית". היא גורסת, למעשה, שהחלמה מפוסט טראומה היא אפשרית, על אף הדעה הרווחת שזו היא מחלה כרונית חשוכת מרפא. תרומה נוספת ומשמעותית, בעיני, של  ג'ודית הרמן הוא ביישור הקו בין הטראומה הנשית שמקורה בתקיפה מינית או\ו גילוי עריות לבין הטראומה הגברית שמקורה במלחמה. הרמן טוענת שטראומה היא טראומה היא טראומה לא משנה מה מקורה הסבל ממנה דומה והחלמה ממנה אפשרית.

ריפוי מפוסט טראומה, וריפוי עצמי מפוסט טראומה במיוחד, אינו יכול להתרחש באופן מלא ועם כיוון של השתפרות ברור ללא ההחלטה "עד כאן!  אני לא בוגד בעצמי יותר." בואו נדבר על נושא של בגידה עצמית  והקשר שלו לפוסט טראומה, ולמה אדם צריך להגיד "אני לא בוגד בעצמי יותר" בשביל להתחיל להתרפא.

הקול הפנימי, הוא הקול האמיתי והאותנטי שלנו וקולו של היקום כולו, זה הקול של היסוד החי שפנימיותו של האדם. הוא הדרך של האדם לפגוש ולהתחבר לכוח החיים שבו לחיוניות שלו ליסוד החי שבו המחבר אותו לעולם כולו.
הוא מגלה את קיומו בתחושות גוף ולא במלים. התחושות גופניות יכולות להופיע באזורים שונים של הגוף. התחושות יכולות להיות נעימות כגון: התרווחות, רוגע, רפיון שרירים נעים, שקט או  תנועה מתונה.  התחושות יכולות להיות גם פחות נעימות כגון: מיחושים, נימול, חום, קור, כאב ועוד.

התפרצויות כעס  - נא לא לחפש אשמים
שבתאי ילד בן עשר נאה עדין ורגיש ובנוי היטב הגיע לטיפול שמוט כתפיים וממעיט להתבונן בעיניים. הוא הגיע לטיפול בעקבות התפרצויות של כעס ואלימות בבית הספר. התפרצויות כעס שלא הוכרו בבית בדרגות עוצמה כפי שבאו לידי ביטוי בבית הספר. שבתאי היה אחד מתוך שניים. אחותו התאומה הופחתה בעת ההריון לאחר גילוי מומים, שבתאי נולד לבדו לאחר שהלב, שדפק לצדו ברחם אמו, דמם. שבתאי הגיע לעולם כילד מחייך מצד אחד וחרד וכעוס מצד אחר, קוטביות שליוותה אותו במשך חיו. העדר של האחות בא לידי ביטוי בכמה אופנים. בהצמדות הדוקה להורים ופיתוח היקשרות משפחתית מוגברת למשפחה הקרובה והמורחבת. בקושי בפרידה בכל הרמות ובפחד מלהכיר ולהתנסות בדברים חדשים: חוויות, אוכל, חברים ועוד. במילים אחרות מרחב פנימי הדוק ודחוס בליווי נטייה מועצמת להיצמדות.

אבא שלי הוא הלום קרב
"..אבא שלי הוא הלום קרב מאחת המלחמות , הוא "בחר" לא לטפל בעצמו. על אף הניסיונות שלנו לשמור איתו על קשר, לאחר שהתבגרנו, הכעס שהוא הביא משם, עדיין מנהל את חיינו. אנו האחים משתדלים לשמור על מרחק. זה עצוב שהוא מזדקן לבד אבל הבנו שאנו חייבים לשמור על עצמינו. כל אחד מהאחים נושא את המלחמה של אבא אל תוך חייו בדרכו שלו. אבל כולנו הבנו שאנו לא יכולים להשאיר את הפצע מדמם . כול אחד מאיתנו יצא למסע ריפוי עצמי, כדי לשבור את המעגל, ולא להעביר את כאב המלחמה לילדינו. אני לא בטוחה שהצלחנו אבל אנחנו עדין משתדלים".

איך פיתחתי את שיטת אלטשולר

נולדתי בירושלים להורים צעירים, בודדים וניצולי שואה, הורים שילדותם היתה ילדות של מלחמה, של מוות, אובדן, נטישה, רעב ופחד. הורי עשו את המיטב להעניק לי חיים אחרים. ואמנם זכיתי לילדות רגילה; חיי חברה ענפים ( כיתה, תנועת נוער, ושכונה), פעילות תנועתית וגופנית מרובה ועשירה, שהייה ממושכת בטבע, ולימודים מלאים ומוצלחים.